אופיר טושה גפלה הוא מעין הוכחה עצובה למצב הבעייתי של הספרות בארץ. הספר ‘האורחים’ פרי עטו היה אמור לאכלס כבר לפחות חמש או שש תזות אקדמיות. רומן המופת של גפלה מציג ריאליזם קסום, קוויריות, ושאלות מהותיות שספק אם אי פעם נשאלו בספרות העברית.
הספר האורחים מאת טושה גפלה מתחיל , לכאורה, מנקודת מוצא שעומדת לרעתו. הרומן נפתח בתרחיש משונה לפיו כל תושבי העולם קמים בבוקר ומגלים נעליים בכניסה לבתיהם, ולאחר מכן מתרחשים רצף אירועים משונים וחוצי גבולות. כל בני האדם הופכים לאדם שהם הכי שונאים, ומכאן הכל מתדרדר. כאילו היה מדובר כמעין סדרת HBO יומרנית.
למעשה, סדרות כאלו כבר ראינו. ‘הבזק לעתיד’ שהציגה תרחיש אפוקליפטי לפיו כל בני האדם בבת אחת רואים מה יקרה להם בעוד פרק זמן מסויים למשך שתי דקות, ולאחר מכן כולם מנסים להתכונן לאותו יום- האם יגיע, האם מה שהם ראו בחזון שלהם באמת יתרחש?. בסופו של דבר, העלילה כשלה והסדרה לא המשיכה לעוד עונה.
במקרה אחר אפשר להבחין במקרה שמהדהד אפילו יותר- הסדרה ‘הנותרים’, שבה שני אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמת בבת אחת, ו-98% מתושבי כדור הארץ צריכים להתמודד עם ההעלמות וההשלכות. הסדרה עסקה בהתמודדות עם המקרה המשונה ולא עם התחקות אחר הסיבה לכך שקרה. היה מי שהגדיר אותה כ-‘שירה מתוסרטת’.
גם אופיר טושה גפלה הולך באותו נתיב הפכפך ואף עובר בו בגבורה. הוא לא מנסה לטשטש את עקבות התרבות הפופלארית, ואפילו לא ההקבלה הקורצת להארוקי מורקמי או ז’ז’ה סארמגו.
למעשה- האורחים ‘ הוא מעין תמהיל קסום של שני הסופרים שהזכרתי יחד עם שלל הסדרות על הדברים המוזרים וההתמודדויות של בני האדם באשר הם.
כאשר גפלה לא מטשטש את העקבות של מורקמי, הוא למעשה ממקם דמות יפנית בעלילה שקשורה לאחד התרחישים. היתה לי הרגשה כאילו אני שומע מעין דיון בין הסופר היפני לסופר הישראלי.
—————————–
מדעי הרוח והחברה: מה לומדים במקום שלא לומדים בו כלום?
להרחיב את ההשכלה או להרחיב את הסיבולת לטרחנות?, להעשיר את הידע את את כישורי השכתוב?. בעקבות הסדרה ‘וואי וואי וואי’ נפל לי האסימון שלא למדתי שום דבר.
————————————————–
האורחים- אורחים לא קוראים או חמורו של משיח?
הספר האורחים , מעבר לכל ההשוואות, והדיונים, בראש ובראשונה הוא ספר טוב. אפילו טוב מאד. הוא מדבר על בדידות, על שקיעה בשגרה ובעבודה, על הניסיון להפוך את הבלתי הגיוני למעשה שאפשר לתאר בלשון בני אדם. כשכל האנשים בעולם הופכים לנשואיי שנאתם למשך מספר ימים- פוליטיקאים קוראים ‘למצות את הדין עם האשמים’. בתי משפט מוחלים על מעשיי רצח, אנשים משתגעים או מנסים לשקוע במעין שגרה מבורכת. אנשים שנעדרים מונצחים על ידי דחלילים, ואנשים מאוהבים מוכנים לאבד את שפיותם בבקשה להתייחד שוב עם מושאיי תשוקתם ואהבתם.
הכוח הגדול של היצירה, טמון בכשרונו של גפלה לגרום לי, כקורא, לעצור בכל פעם ולנסות להסביר לעצמי את מהלך האירועים- כאילו הם קרו לי. איך אני היתי נוהג, את מי אני שונא כל כך שלא תהיה לי בעיה להפוך אליו. האם אני יכול להתכחש לשנאה וכעס. לכאורה כל סופר שם לעצמו מטרה לגרום לקרוא להרהר או לחשוב שוב על חייו. במקרה של אופיר טושה גפלה הספר ממש סירס אותי למספר ימים לאחר קריאת הספר. ימים ארוכים בהם לא יכולתי לקרוא, לא יכולתי להתגבר על התהום שהאורחים הותריו בי. אני לא חושב שאי פעם קראתי רומן המתאר בדיוק ובפירוט חלומות, שאפילו אני התחלתי לחלום אותם.
גם בזמן כתיבת שורות אלו אני עוד מזמם לעצמי את ה-‘לילי-לא-לי’, הקולני.