בין סמטה פלונית לחיים פלוניים. בין אומנות הרומן לבין אומנות הצורפות. משה סקאל מזמין את הקוראים לעולם ספרותי שצריך לקרוא אותו אחרת, בכל פעם מחדש.ביקורת על ספרו של משה סקאל- ‘הצורף’.
“אל נא תעקור נטוע
אל תשכח את התקווה
השיבני ואשובה
אל הארץ הטובה”.
הטקסט של נעמי שמר שב ועלה בי בכל פעם שעצרתי את הקריאה ברומן ‘הצורף’. חוויה ספרותית מלוטשת אשר לימדה אותי דבר או שניים על אומנות הקריאה בעצמה.
הספר ‘הצורף’ הוא מסוג הספרים שמחייבים את הקורא. לדעתי צריך להוסיף לספר מעין פתק הכנה כמו לפני שיוצאים לטיול השנתי, עם מקום לחתימת הורים ותזכורת לכך שביום הראשון תוגש רק ארוחת ערב ולכן צריך לארגן חטיפים מהבית. אני לא יודע מה הייתי רוצה שיהיה כתוב בפתק שיונח בפתחו של הרומן ‘הצורף’, אבל צריך להיות פתק כזה. מסמך שיכין את הקוראים העתיידיים כפי שמתכוננים לטיול, דרישה לביצוע צ’ק אין מוקדם, בקשה לנעול נעליים גבוהות או לקרוא את הרומן בתאורת יום בלבד.
הרומן מציג מעין סאגה משפחתית מרוכזת שכל חלק בה מזיח את הקורא לעלילה אחרת ולסיפור אחר בעלי אותה הוויה- ניכור, זרות, וטשטוש גבולות. במרכז הלילה סיפורו של יהלום שעובר ידים מדי דורות וכעת נגנב על ידי צעיר סורי שהסתנן לישראל וכעת הוא מסתובב ברחובות תל אביב. זהו מעין גבעול של עלילה ממנה יוצאים עליי כותרת הפורחים במלוא הדרם.
סוד הקסם של סקאל הוא בכך שהוא הופך את הבלתי מובן מאליו למובן מאליו. הזרות, התלישות, הקוויריות, הגעגועים למקום שמעולם לא ביקרנו בו ומוטב לו היה אגדה בלבד.
מדובר בספר נדיר אשר מזכיר את ספריו של המאייר אישטוואן באניאי – זום, אשר כל דף מוציא את הקודם לו מפרספקטיבה.
בחזרה לשירה של נעמי שמר, ההקבלה לרומן ‘הצורף’ היא הקבלה סובייטקטיבית לחלוטין כמובן, ובכל זאת היא עלתה בי בכל פעם מחדש כשעלתה מנטרת הגעגועים הקבועה, הבקשה לחזור למקום שממנו לא הגענו, התחינה לא לעקור עץ שזרעיו לא נשתלו, להפריד מתכת טהורה כאילו היתה סגסוגת שנוצרה מערבוב של שתי מתכות שונות. הספר המכיל מספר עלילות ומספר סיפורים מסתרגים אלו באלו במעין שתי וערב של עבודת צורפות ועבודת ליטוש יהלומים.
לקריאת
