בימים כתיקונם אני תל אביבי עוכר ישראל. שמאלני מתנשא ואשכנזי ארור.
המצב משתנה כאשר אני נוסע לאירוויזיונים. בין הפאייטים והזיקוקים אני הופך להיות פטריוטי יותר מתשדיר בחירות, מנפנף בדגל הלאום כשרת התרבות ומעודד את השיר הישראלי (גם כשהנציג היה אדי באטלר בשנת2006).
באירוע עצמו אני צופה ממרכז העיתונאים בו מתגודדים כתבים מרחבי אירופה אשר חוזים בעדר הציוני הנלהב לצלילי השיר הישראלי. גם אני רוקד על השולחן וצווח בתאווה- ‘י-ש-ר-א-ל!!!’.
כיאה לאירוע המשתרע על שבוע ומכיל בתוכו נציגים ממדינות אויב עוינות כמו הולנד, גרמניה, נורבגיה, צ’כיה והצוררת הגדולה מכולן- מקדוניה. כך קורה ששיחות פולטיות עם מקביליי מאירופה צצות מתוך אינרציה. כאשר אנחנו מגיעים לשיחות הפוליטיות אני ניצב לצידה של ישראל ומגן על הדברים שאותם אני מבקר בארץ. מצדיק את הפוליטיקאים שלהם אני מתנגד מעל דפי הפייסבוק.
הדבר לא נעשה מתוך צביעות אלא מתוך הידיעה שאת הכביסה המלוכלת אעשה בבית, ושיש מספיק מי שיבקר את המדינה שלי מחו”ל. ברובד העמוק קצת יותר אני מודע גם לכך שגנים של אלפיים שנות גלות אי אפשר למחוק ברגע. מתחת למעטה הקוסמופולטיות והחברותיות תמיד דמותו של יהודה איש קריות תשתקף בכל יהודי שאי פעם יאמר דברי לעג או מיאוס על בני עמו.
אבל לא על שיילוק אני רוצה לדבר אלא על טופו.
באירוויזיון האחרון בקייב התגבשה קבוצת עיתונאים וחובבים טבעונים מכל רחבי אירופה שהתגודדו למספר ארוחות משותפות במסעדות הטבעוניות המועטות בעיר. אגב אותן ארוחות התפארתי בכך שתל אביב היא בירת הטבעונות החדשה. טענה זו זכתה לגיבוי של שני בלגים, גרמני ואסטונית שביקרו בישראל ונהנו מארוחות בלתי נשכחות בננוצ’קה ומשק ברזילי.
באחת הארוחות התרברבתי על כך שאני מכין גם לזניה טבעונית אצלי בבית. שני הבלגים התרשמו מאד ושאלו אותי אם אני מכין לזניה באירועים מיוחדים ואני עניתי- ‘לא. אני מכין בדרך כלל לעבודה’.
הדבר העלה פליאה בקרב חבריי לשולחן. הסתבר שאני היחידי שמכין קופסאות עם אוכל ולוקח איתי לעבודה. בתחילה שאלו הסובבים אם אני עושה זאת מטעמי בריאות וגמגמתי שאני מכין אוכל מראש מטעמי חסכון.
למשמע דברי השתררה השתאות סביבי. האירופאים , בנסיון לא להיות מחוצפים, ניסו להבין מה המשמעות של ארוחת צהריים לאדם עובד בישראל, התברר שבעוד גרמני\אוסטרי\צ’כי\הולנדי ממוצע משקיע חצי שעת עבודה ברכישה של ארוחת צהריים (שהיא יותר מסתם סנדוויץ’ או מנת פלאפל), אני צריך להשקיע לעתים שעה וחצי של עבודה כדי לכסות את אותה המנה.
במקרה אחר כשהסתובבתי בקניון עם שוויצרי, אוסטרלי והונגרי, התנפלתי כמו ילד מורעב על חנות טבע שסיפקה נקניקים טבעונים במחיר של דולר וחצי לגוש (שעולה 24 ש”ח בארץ). בדקתי את התוקף והחלטתי לקנות עשר חתיכות למפרע. מכל סוג.
במקרה אחר כמעט רוקנתי סניף של חנות טואלטיקה שמכרה את הקרם לשיער, השמפו ומשחת השיניים שאני אוהב בשליש מהמחיר שאני משלם בארץ. הנוכחים לא הבינו את התאווה שלי למוצריי בסיס. כולם קנו בעיקר מזכרות ובגדים.
ניסיתי להבין מה ההבדל בין המחירים בקייב לבין המחירים בארצם. הסתבר באופן לא מפתיע שיוקר המחיה בגרסתו הלבנטית לא הגיע במלוא אכזריותו אל הרי שוויץ, ערבות אוסטרליה וחופי ספרד.
את מוצרי הבסיס הבאים רכשתי לבד, אחרי שהתפצלתי מהחברים האירופאים. התביישתי על כך שאני מגן על המדינה בכל מאודי, אבל בסוף מתגלה שלמרות ההערכה העצומה לישראל, בסופו של דבר אני נתפס כמי שלא מסוגל להתקיים בכבוד כאזרח במדינה שעליה הוא מדבר בהערצה.
אהבת המולדת שלי הולכת והופכת פרובינציאלית יותר. אני אוהב את ישראל באופן שהולך ונעשה יותר ויותר חד צדדי. הבנתי שהצטרפתי למועדון המפוקפק של החובבים מאלבניה ואזרביג’אן המתגאים כל כך בארצות המספקות כל כך מעט סיבה לגאווה. גם אני מנפנף בדגל הלאום במכורה שלי, ארץ הנוי האביונה. אומנם למלכה יש שקיות חלב, למלך יש שיער מחליף צביעים במקום כתר, ואומנם שבעה ימים גשומים בשנה וחמסין לחות כל היתר. אבל בניגוד ללאה גולדברג, כאשר אני נוסע ומבקש לתנות את דלותה הזוהרת של ארצי- יש מי שמבינים את הטריק ולא קונים את השצף והתוכחה.
