השבוע האזנתי להרצאתו של עמוס עוז “כל החשבון עוד לא נגמר” אשר הפכה להיות מעין מניפסט שמאל חדש, אשר מבקש ליצור מעין סינרגיה בין כל יוזמות השלום הפרומות שכבר שנים מבקשות להתגבש לכדי הסכם סיום לסכסוך.
השבוע גם קראתי (עם האוזניים כמובן) את ספרה של איילת שמיר ‘נטל ההוכחה’. מעין חוויה משלימה להרצאה של עוז.
הסופר הלאומי דיבר על כך שהפצע המדמם בינינו לבין הפלסטיניים הוא כמה מוגלה שהעלתה מורסה, ואי אפשר להרביץ למוגלה עם מקל ולצפות ממנה להירפא. כך גם הפצע המדמם שבלב הרומן של איילת שמיר. פצע שאי אפשר לרפא אותו, אי אפשר להכות בו, אי אפשר לטלטל אותו ואי אפשר לגרד ממנו את הגלד ולבקש ממנו שיקרום מעליו עור חדש וצח.
‘נטל ההוכחה’ של שמיר משתמש בתחבולה ספרותית של דרמה משפטית כדי להמתיק את הגלולה ולהחליק את המסר בגרון.
הרומן מפוצל על פני שתי תודעות עיקריות- תודעתו של איסמעיל, המואשם בהריגה, והן תודעת המספר. תודעתו המנוסחת ברישול ובעברית קלוקלת של איסמעיל והעברית הספרותית של המספר. התודעה הישראלית של ‘כאן ועכשיו’ והתודעה הפלסטינאית של ‘לא אשכח את מה שעשו לי’.
מתוך ההמולה הספרותית ומתוך הדרמה המתחוללת הגיבור האמיתי של הסיפור הוא בילאל. בנו המפגר של איסמעיל. העד היחידי לרצח שאינו יכול לדבר ולספר את מה שראה.
בילאל הוא אנחנו, הצופים מהצד, העומדים באמצע. אלו שהסיפור נסמך על שתיקתם ועל חוסר המהימנות שלהם. הרומן הקצר של איילת שמיר יוצר בתוכו פלינדרום של אשמה וכפרה שניתן לקרוא מלמעלה למטה ומימין לשמאל. סיפור אשמה וכפרה, אשר חטא קדום לא ימצא את המזור שלו, ויד נוקשה לא תפתור את סבלותיו.
בחזרה לעמוס עוז. באותה הרצאה מפעימה הוא פולט וידוי קטן כאילו ספרו ‘שלום לקנאים’ הוא הצוואה הרוחנית שלו, זו שישאיר אחריו אחרי מאה ושנים, כאשר אנחנו נמשיך להתווכח כאן על פיסות אדמה. את העניין הפוליטי נניח בצד. עם זאת, במובן מסוים הקריאה גרמה לי להרגיש כאילו בעקיפין נמסר מקל השליחים העובד מדור לדור, מקל השליחים של המשורר נביא הזעם.
נטל ההוכחה אילת שמיר עם עובד | אוגוסט 2018 | פרוזה מקור | 218 עמ’ מודפסים
לקריאת
