ברומן ‘בריכה עירונית’ מאת אדווה בולה, ישנם שישה מסלולים. כלומר שש נובלות בהן שוחות שש גיבורות בבריכה הקטנטנה שבמרכז תל אביב. הבריכה היא מעין נקודת מוצא אקראית בחיי היומיום של שש הנשים, אל עם זאת, משהו קושר בין כל השש.  למען הביקורת העריכתית, לו הייתי יכול לנתב מחדש את העלילה הייתי דואג ששש הנשים ישחו לפי ששת אופניי השחיה בענף התחרותי- חופשי, חתירה (Front crawl), חזה,   גב,  פרפר ומעורב. זו הקבלה שמובן מאליו שתהיה אלגורית לשש הנשים (ואולי אני סתם בעצמי פולני שמעדיף להתקטנן).

הספר בריכה עירונית משתמש במטאפורה רווחת יותר- צלילה לתוך החיים או דשדוש במים הרדודים.  החשיפה היומיומית והאגבית  של הנשים במלתחות לעומת ההיחשפות בחיים האמיתיים. האפשרות להתנתק בתוך המים, ובמובן מסוים להגשים את האידיאל של האגואיזם המודרני והעדפת הפעולות שלא כוללות עבודת צוות.

לעומת הבדידות שבבריכה, ישנן המלתחות המאפשרות התרועעות והחלפת שלומות. במקום האגבי הזה נשים נחשפות זו בפני זו כפי שהן לא יעזו להיחשף במקום אחר. מעין מרחב בטוח בו הן יכולות להיות שלמות ובלתי שיפוטיות. מעין אחורי הקלעים של הבריכה שבה כל אחת מהן נותנת מופע יחיד.

https://youtube.com/playlist?list=PLZzik-5K4gHM5V5IOyymDX5HLf6NXIYW3

הספר בריכה עירונית מזכיר מאד את המחזה ‘מקווה’ של הדר גלרון.

במחזה של גלרון נחשפות נשים זו בפני זו (פיזית ונפשית) במהלך טקס הטבילה החודשי.

מעיין להשוות בין היצירות. שכן, בשני המקרים הנשים בקדמת הבמה הן עצורות, חסרות אונים,  נקרעות בין יעודן  החברתי לבין הרצונות האישיים שלהם.

עם זאת, אדווה בולה היא יוצרת שונה. ניכר היא  מעניקה זכות המילה האחרונה לדמויות שלה. שש הנשים יוצרות מעין  אספקלריה אורבנית שמולידה ביקורת כלפי המספרת והדמויות ביחד.

בספר הבריכה הופכת, בעל כורחה לדמות הראשית בעלילה.

החיבור בין שש הנשים בתוך מרחב מימי של ציפה המזכיר במהותו- רחם, יוצר תהליך מתמשך של שינויים בזווית הראייה של המציאות.

אני ממתין לספר ההמשך- שחיה צורנית!.

https://www.youtube.com/playlist?list=PLZzik-5K4gHPLHo417ZKiEBV5AsUh_3zT

.