תהליך דחיקתם של בני הדור הצעיר הוא דיכוי בדיעווד. אף אחד לא חשב מלכתחילה על כך שדור שלם צריך להיות נדון לעבודה ללא בטחונות, ללא פנסיה, בתנאים של רשת מזון מהיר עם מקסימום התחייבות ומינימום מחויבות כלפיו.
אני לא כלכלן, אילו הייתי כנראה היתי עושה מליונים במקום לכתוב את את הבלוג הזה. אך עם זאת אני יכול להעריך כי כנראה, בגלל תהליך הכלכלי שחברת השפע יצרה, תהליך לפיו בעלי עסקים היו צריכים להוכיח רווחיות במהירות, בעלי מניות ושליטה דרשו לשמור על קצב מסוים, והעובד הממוצע היה זה ששילם את המחיר. בזמן קצר מאד נוסדו חברות כוח האדם, ולמעשה המערכת הכלכלית יכולה להצדיק כל פגיעה בעובדים למען צמיחה כלכלית מהירה. כך למשל התקבעה התפישה לפיה מלצרים יתוגמלו מהטיפים בלבד.
כאמור, זה לא המקום שלי לערוך את הניתוח הכלכלי, אבל אני מסוגל להבין את הרעיונות החברתיים שעומדים ברקע.
דור ה-Y סובל את סבלותיו ברחבי העולם אבל בישראל נכנס קלף הג’וקר אשר מנצח בעקביות כל וויכוח- הקלף הפוליטי.
במחאה החברתית של שנת 2011, נכחו בשיא 400,000 איש, כלומר 5% מאכולוסיית מדינת ישראל הגיעה פיזית כדי למחות. בהנחה ש27% מתושבי מדינת ישראל נמצאים מתחת לגיל 14, בהנחה שנחסר גם את האוכלוסיה החרדית (שאינה משתתפת באירועים מעורבים גברים ונשים), ואת החולים והמאושפזים, ניתן לומר בהערכה גסה כי 10% מתושבי מדינת ישראל הגיעו פיזית למחאה. לעומת כל מרד בכיכר תריר או הפגנה בתוניס, למעלה מכל פינה של האביב הערבי- בישראל המחאה החברתית, למרות הגודל שלה, היא עדיין כשלה.
הסיבות לכישלון היחסי של המחאה החברתי נעוצות בשתי סיבות.
הסיבה הראשונה והברורה מאליו היא הסיבה הפוליטית, הערך הבטחוני מדיני תמיד יביס את הערך החברתי הכלכלי, כאשר הממשלה משתמשת במניפולציות הנכוחות, הרוב הדומם של החברה ילך בעקבותיה.
הסיבה השניה נעוצה דווקא בדור ה-Y עצמו ובהפנמת הדיכוי שאותו אנחנו חווים על בשרינו.
כפי שיש נשים שטוענות שהן לא פמיניסטיות והן נהנות לשרת את הבעל, כפי שיש גייז ששונאים הומואים וסולדים מאוחצ’ות וגייז נשיים, כפי שיש יהודים אנטישמיים כדוגמת נועם חומסקי או אוטו וייניגר, כך ישנם בני דור Y רבים אשר מכחישים את הדיכוי שאותו הם עוברים.
ברשתות החברתיות יוצא לי להיתקל לא פעם באנשים צעירים שמעלים על נס את הסטטיסטיקות היבשות בדבר היותה של מדינה ישראל מעצמת סייבר והייטק. ההצלחות הבטחוניות והגב הכלכלי האיתן שבו אנו נאחזים בזמן שכלכלות העולם קורסות. אבטלה נמוכה וריבוי של טיסות לחו”ל ורכישה של מוצרי צריכה.
הדבר קשור גם לתמיכה שמקבלת ממשלת הימין דווקא מהשכבות החלשות ביותר אשר סובלות יותר מכל מההזנחה ומהמחסור במשאבים.
התמיכה שמקבלים נושאי הדגל הבטחוני-מדיני בפריפרייה מתבטא לרוב בתמונות של אנשים מבוגרים יחסית אשר מתייחסים לתמיכה בליכוד כעניין דורי או כהתרסה נגד מפ”י והחטא הקדמון שנחטא נגד אוכלוסיית עולי המזרח.
לעומת התמיכה בפריפריה, כאשר מדובר באנשים צעירים מאיזור המרכז, קשה לי יותר לשים את האצבע ולהבין כיצד אנשים ממשיכים להגדיר סלט ב58 ₪ ‘זול’, דירת חדר ב-3,500 ₪ ‘מציאה’, או כרטיס למסיבה ב350 ₪ ‘מבצע’. איך קורה שעוד לא קם מרד צרכנים רציני אשר יקביל את מחיר המנה הממוצעת במסעדה למחיר של שעת עבודה ממוצעת, או דירה שכורה לשכר המשתווה לרבע מהשכר החודשי ולא לשני שליש.
הבעיה כמובן נעוצה באלפי הכפילים שלי ושל כמותי אשר יהיו מוכנים תמיד לשלם את שכר הדירה גם אם אני בעצמי אסרב. בתי הקפה לא נמדדים לפי מחיר אלא לפי טרנדיות או רמת שירות. הוזלות רציניות נעשו על ידי הממשלה (מהפכת הסלולר) או על ידי צרכנים שמצאו אלטרנטיבות חינמיות (הצפיה הפיראטית שהולידה את מהפכת ‘סלקום TV). מרד צרכנים הוא עניין בעייתי בכל רחבי העולם, אבל הדבר המפתיע ביותר שקשור לישראלים נעוץ בכך, שבחו”ל אנחנו דווקא המסה הכלכלית החזקה ביותר, ועל כך בפרק הבא.
הספר ‘כאילו אין מחר’ מאת בני הזוג פרופ’ עוז אלמוג וד”ר תמר אלמוג שזכה לביקורות שנויות במחלוקות הוא בעיני, בין היתר מניפסט של דיכוי בני דור ה-Y.
המחקר מנסה להדגיש באופן מדעי ומוכח כי הטענות של בני הדור הצעיר הן מופרכות, מגוחכות, נטולות כל שחר, ועל כן אין להתייחס אליהן ברצינות. אם מישהו טוען שהוא לא מסוגל לעבוד עשר שעות ברצף מתחת לפלורסנט- הוא מתבכיין, אם הוא הלך ללמוד תקשורת וגילה כי אין במקצוע הזה עבודה- הוא ילדותי וחסר אחריות כי הוא לא מבין שבחיים לא הכל הולך לפי התכניות.
