היום סיימתי לקראו את הספר האוטוביוגרפי של לאה רבין ז”ל ‘כל הזמן אשתו’ . זאת מכיוון שאני מתעניין לאחרונה בספרים בהם מספר הספר הוא לא הדמות הראשית.
חשבתי שהספר יפתח לי פתח לעולם הפוליטיקה הישראלית של שנות השישים והשבעים מזווית הראייה של ‘האישה שלצידו’. חשבתי שיהיו גילויים או ‘סקופים’ אך לרוב מדובר בזכרונות נטולי משמעות עיתונאית. ללא גילויים, או הצצה לתוך נבכי העולם הפוליטי’.
למרות שמדובר בטקסט ‘לא ספרותי’, לא רומן, וכו’ ציפיתי שתהיה איזו תובנה, נקודת ראיה אחרת של ההיסטוריה. הספר ‘מנהרת היונים’ שכתב ג’ון לה-קארה מעניק חוויה כזו.
עם זאת כמעט ולא למדתי פרטים חדשים. ישנם כמה רגעי חסד בהם חייה של אשת האיש מעלים סיפורים מרתקים והצצה מרתקת אל חיים של מסיבות קוקטייל בארמון בקינגהם והתחפרות בשוחות בזמן מלחמת ששת הימים.
רוב הספר מדבר על קשרים דיפלומטים והחיים בחו”ל. קשר חם ואמיץ עם שכנה הודית בעיר ברייטון שסירבה להיכנע להוראות בעלה, ויצאה לטיול בלונדון; נאום בכנס במקסיקו לנשות ראשי ממשלה, והתמודדות עם אולם מתרוקן מנציגות ערביות בזמן נאומה. עם זאת, בהשוואה למשל לתמר גולן שהפליאה לתאר קשרים עם יחסי מדינות ערב, (אפריקה אפריקה שיצא באותה השנה), לאה רבין שגם פעלה בשירותי המדינה ונשאה נאומים והופיעה בכנסים, ‘לא מספקת את הסחורה’ ומתארת באופן צפוי את המסעות, המפגשים, ואפילו חלוקת המתנות.
הפרק על פרשת הדולרים מתוארת בצורה אפולוגטית למדי, רבין מסבירה את עצמה, ומתארת את הפרשה תוך התגוננות והצטדקות.
בסופו של מדובר בספר זכרונות עם מעט מאד ערך היסטורי, אבל הרבה מאד אירוניה. שכן הוא מסכם זוגיות העומדת בצל תפקידים פוליטיים ומהפכים היסטוריים, אך עם זאת, הסיכום הגיע לפני שיא הקריירה בחיים של יצחק רבין וסיומם הטארגי.
לקריאת
