מה עושה כפר יפני שלם שהפך לוואסל של יורד ים אנגלי שהופך לשליט שלהם ומתעקש לייבש פסיון על המרפסת. הפסיון מצחין, בני הכפר לא יכולים לבקש מהאדום הנכבד לסלק את הפסיון אבל לא יכולים לשאת את הריח?.

פשוט- נותנים את הכבוד הנכסף לזקן חולה ותשוש אשר מתנדב לקבור את הפסיון ולהישלח לגרדום מיד לאחר מכן.

חמישים שעות האזנה לספר ‘שוגון’ היו שוות רק עבור הרגע הזה. מעין סצינה אסקפיסטית שגימדה את שאר הספר..

‘שוגון’ מאת  ג’יימס קלאוול עבר לי בתוך האוזניים לפני כמה שנים וכעת חזרתי לקרוא בו שוב לאחר שחבר התחיל את הקריאה ואני מצאתי הזדמנות פז להתעלק על מישהו שיחלוק איתי שפה פרטית.

עודדיפלצת ואנוכי קראנו את שוגון (הוא עם העיניים ואני עם האוזניים, הוא בתוך חודשיים ואני בתוך שבוע).

שוגון הוא מסוג הספרים שמעניקים לקוראיהם לקיסקון חדש שיהיה מוכר רק להם עם שלל אירועים ואיזכורים, אפיזודות ומטבעות לשון.

מלבד ידע לקסיקלי שכזה הספר הוא מעין ‘חוויה יפנית’ מהמאה השש עשרה. בעוד ישראל חוננה בשפרה הורן, בן שילוני עמי ויעקב רז שכתבו איש איש בלשונו את חוויותיהם מארץ השמש העולם, בספרות העולמית ‘שוגון’  נודע בתור צוהר לעולם הבלתי הגיוני של הסמוראים והשוגונים. טקסי התה, הפמליות העצומות והגיישות הקוקטיות שנכנסות בצעדים של דשדוש-דשדוש-דשדוש לכל חדר.

אורכו של הספר הוא בעוכריו, ושני שלישים מתוכו כוללים בעיקר שיחות אגביות, ולעיתים מתישות שגרמו לי, כקורא לתהות מתי המידע רלוונטי ומקדם את  העלילה ומתי מדובר בשיחות על ההבדלים תרבותיים בין יפן לבין המערב.

בספר ‘עיוורים בעזה’ של שולמית הראבן מתואר הספר שוגון בתור ספר שתוכו כברו, עלילה ארוכה ופתלתלה בלי רבדים סמויים של מטפאורות, דימויים, אקספויזוציות והקבלות.

עם זאת הספר מעורר המון מחשבה. היפנים המאה ה16 היו ההיפך הגמור של קרוביהם ההומו ספיאנס ממערב אירופה. אלו ואלו מסתכלים זה על זה כמו הציפור והברווז מפטר והזאב ששואלות זו את זו- ‘איזה מין ציפור את שאינה יודעת לעוף’ ו-‘ איזו מין ציפור את שאינה יודעת לשחות’.

האירופאים שורפים מכשפות במוות אכזרי ומלא חמלה (שריפה שבה ‘לא שופכים’ את דמו של הקורבן) ומנגד היפנים מוציאים להורג כל סמוראי שחיטט באף ברגע הלא נכון.

 מספר הדמויות ב-‘שוגון’ שמבקשות להתאבד בסופוקו (חקרקירי) גדול מספר הדמויות שרוצות לחיות במחזה ‘כולם רוצים לחיות’ של חנוך לווין (ולמעשה כל שאר דמויותיו של לווין).

אומנם אני כקורא עברי היושב בציון יכול לתת לשתי התרבויות הללו להתקוטט מי יותר ברברית ומי יותר מלאת חמלה. אבל זה לא נכון.

מראש אני קורא את הספר כאשר אני בצד התודעתי של הבריטים וההולדים ולא בצד של היפנים. כך גם אני נקסם מדמותה של מריקו שהנווט בלקתורן מכנה אותה ‘יפה’ והיא לא מבינה מה פירוש. שכן ‘כבוד’ הוא יפה, ‘נאמנות’ היא יפה וגם ‘חרב’ היא יפה, אבל אישה?, איך איש יכולה להיות ‘יפה’?.

במקרה אחר יכולתי להתוודע לאחד המונולוגים היפים ביותר בספרות מאז ומתמיד כאשר אותה מריקו מצהירה על עצמה שהיא גם נוצריה וגם סמוראית, היא גם מאמינה בישו וגם בכך שהקיסר הוא בנם של האלים ואין בכל שום סתירה. (אני הורס את התיאור אבל… לכו לקרוא את הספר!).

באשר לתרגום של עמוס פארן נעשתה כאן עבודה מצוינת מלבד עניין אחד שהיה מפריע לי באופן עקבי. פארן היה מתרגם המון פעלים כהווה מתמשך. אנשים בספר לא אכלו.הם ‘היו אוכלים’,

אנשים לא  התכווחו, הם ‘היו מתווכחים’.

בשלב כלשהוא התרגלתי למשלב הזר הזה שאולי היה צריך  הצטמצם באחת העריכות של הספר.

הדבר האחרון שארצה להתייחס אליו באשר לספר מצוי בציטוט שהעליב אותי מאד בתור טבעוני. התיאור של הטופו.

“”מה בנוגע לדג מקפא עם טורפו – שעועית שתססה והתקשתה- ממנו בישלו מרק חום צהבהב.  שנראה כמו קערה של קיא כלבים?”.