את חצאי הגמר לאירוויזיון 2017 סיקרתי בחלק א’ ובחלק ב’ של הפודקאסט שלי ‘עושים רוח’. כעת אגש לסיקור של האירוח עצמו.

 

1. פינקוושינג זו נקודת פתיחה:

אוקראינה לקחה את האירוויזיון בתור הזדמנות להראות לאירופה- ‘אנחנו חלק מכם’.  הדרך האלגנטית של האוקראינים לתקוע יתד בלב ההגמוניה האירופאית היא בעזרתם של הגייז כמובן. וורקה סרדוצ’קה הסתובבה ברחבי קייב והראתה לכל מצביעי מקרון ומרקל שאפילו קשת הידידות בין רוסיה לאוקראינה נצבעה בצבעי הגאווה. 

שלושת המנחים החליפו לא מעט בדיחות גייז (לא הייתי עושה להם אווטוינג, הם עושים לעצמם נהדר).

בחזרה הגנרלית של הסמי השני שורבבה אפילו בדיחה חסרת טעם (שנמחקה בהמשך)- ‘עכשיו נשמע את השיר הסרבי into deep’ כאשר אחד המנחים אמר לשני- ‘גם אני הלכתי פעם Too deep  וזה מאד כאב לי’. בפועל המדינה יותר הומופובית ממאחז עמונה.

 

2. בסוף כולם זוכרים את התחת:

המקרה המביש שהוכיח את גדולתה של ג’מאלה שהמשיכה באין מפריע לזמר על שלווה וידידות, נזכר יותר מכל משלחת שהשקיעה זיקוקים, כדורים פורחים ותשומת לב באירוויזיון. הבחור שחשף את התחת שלו מול כל אירופה הוא טרול אוקראיני שהתעטף בדגל אוסטרליה וצפוי לבלות של חמשת השנים הבאות שלו בכלא. בתור מי שנכח באולם, אני יכול לומר בוודאות שאפשר היה להתנקש בו בעזרת מצלמת מנוף כבירת מימדים.

 

3. הפקה שבדית היא הסטנדט החדש:

מאחר ורשות השידור האוקראינית כמעט נידונה להפקעת האירוח היו אלו השבדים ששוב קיבלו את ההפקה לידיהם. אני לא רואה איך אפשר לארח אירוויזיון ללא המהוקצעות של בימויי המצלמות, החדות והמעברים שהפכו להיות לבסיס לאירוח ראוי וטוב.

אפילו ההנחיה התאפיינה במידה מסוימת של ליטוש (שאומנם לא היתה גאונית השנה אבל לא היתה מביכה כמו ההנחיה הקודמת מ2005). מה שהעיב על הבדיחות הקלילות היו המנחים כבדיי המבטא שהתאמצו לסגל לעצמם נונשלאנט אמריקאי.

לסיכום אומר שאפשר לנשל את ההפקה מהאוקראינים, אבל אי אפשר להוציא את אוקראינה מהקפיטריה בקומה מתחת למרכז העיתונאים.

תמונה של התופת העיצובית משמאל->

 

 

 

 

 

4. האוקראינים מנצלים כל הזדמנות להאדרת הבמה:

אוקראינה שרק בשנה שעברה פרשה בשל חוסר תקציב הפיקה השנה אירוע מרהיב ביופיו מבחינה בימתית. בין השאר שנדליר המורכב מפרוז’קטורים ומסכים שנראים כמו פילטרים של מזגן המוטלים אל עבר הבמה כמו מוביילים. הבעיה היא שמרבית המשלחות ויתרו על התוספת הגרנדיוזיות. כך קרה שבכל מופע פתיחה או אינטרבל אקט השנדליר והפילטרים הורדו והועלו בלי סוף. אפשר היה לצמצם את עלות התפאורה הגרנדיוזית ולהשקיע במרכז העיתונאים נייר טואלט שלא מצריך אחר כך פולידין.

 

 

5. ‘גם בלונג-שוט אני בקלואז-אפ’:

חידוש לאירוויזיון 2017- זמרים שאי אפשר להיפטר מהם. האוסטרלי, המלטזית, המונטניגרי ואפילו אימרי- כולם הוקרנו בענק על המסך האחורי כך שניתן היה להבחין בכל סמרק באף או אבן שן. שיטה נהדרת לצילומים מקיפים של הבמה אשר משאירים את הזמרים במרכז. בפועל  השיטה המהפכנית לא עזרה לאף שיר. בתמונה משמאל מסתתר הזמר האוסטרלי בגרסתו האנושית והמוקטנת. האם תוכלו למצוא אותו?

 

 

 

 

6. אנמיות היא לא עילה לנפילה:

כריזמה היא חלק מרכזי באירוויזיון. האומנם?!

אחת הזמרות המוצלחות ביותר השנה הייתה הגאורגית שנשארה בחצי הגמר, כך גם האוחץ’ המקפץ ממונטנגרו שלקח הופעה כל כך גרועה עד שהפך אותה למאסטר פיס.

בשני המקרים עשרים קבין של אישיות ופלפל לא הצליחו להעפיל את השיר לגמר. מהצד השני של המתרס ישנן הבלגית והצרפתיה שהיו כל כך אנמיות וחסרות אנרגיה שנדמה היה שאף אחד לא יצביע עבורן. בפועל קרה נס משונה והשתיים הגיעו לעשרת הגדולים (בקרב הקהל). איך זה קרה? ממש לא ברור! אולי אנצל את הפער בלוגיקה האירוויזיונית ואשלח שיר בשנה הבאה. אני אומנם לא יודע לשיר, אבל ניסים קורים!

 

7. החטא החמור ביותר באירוויזיון הוא המכנה המשותף הרחב ביותר:

האירוויזיון האחרון קיבל נקודות רעות מאד כנגדו בדמות מספר שירים שכאילו נכתבו משאריות של שירים אחרים שהונחו על רצפת חדר העריכה- הזמרת הגרמניה בזבזה לי שלוש דקות מהחיים וכן גם הזמרת היווניה שמתעקשת להקפיץ את הקהל עם שיר בסגנון אוויצ’י\גואטה מהזן הנחות ביותר. הזן ששבענו ממנו כבר לפני עשור.

גם בריטניה ומלטה שלחו בלדות דיסני שכבר יצאו מכל החורים ועל זה אני אומר חלאס! אני לא מצפה שהתחרות תהיה משופעת ביצירות מופת או סגנונות מוזיקליים נידחים ויחודיים, אבל מצד שני מותר לכם לכבד קצת יותר את הקהל שהגיע מכל אירופה.

אף אחד לא משלם 300 יורו כדי לעמוד בשורה הראשונה ולשמוע את הזמרת הסרבית מנסה לשכנע אותנו שאין דבר יותר רלוונטי מכפילות סלביות של ריהנה.

 

8. אין נוסחה באירוויזיון- וגם להגיד שאין נוסחה באירוויזיון זו נוסחה:

קונצי’טה זכתה בגלל הלובי של הגייז (וסלאבקו מה?)

אוקראינה זכתה בגלל הגוש הסובייטי (והגיעה השנה יותר נמוך מאימרי)

פורטוגל זכתה בגלל שהיתה בלדה שקטה בים סוער של טראש (ופינלנד איפה?)

פורטוגל זכתה בגלל הסיפור האישי של הזמר החולה (כמו האמא של ההולנדיות שהגיעו לתחתית הצבעת הקהל).

מי שכתב שפעם הבאה צריך לבחור ‘שיר ולא שריר’ טעה והטעה: אימרי הגיע למקום השלישי בחצי הגמר, אולי בשנה אחרת או במיקום אחר שוב היינו בטופ עשר? יכול מאד להיות שכן.

אם ננסה לשעתק את ההצלחה של הפורטוגזי השנה בטוח נתרסק להבא (או שנשכיל לשלוח את מרינה מקסימיליאן בלומין, גם אם היא תניח חתול מת על הבמה נגיע לטופ חמש).

 

10. קלגסיו של חמלניצקי מגינים על הז’ידים  הפולנים והגייז:

האבטחה סביב האירוויזיון השנה היתה תמוהה אבל מהצד השני עלולה להיות מוגזמת בכוונת תחילה. קצת כמו עם התמונה של דרדרסית בבני ברק, יכול להיות שזה רק הייפ תקשורתי שנועד לקידום בלבד.

מחוץ לאולם נפרשו כוחות של צבא שעמדו כמו השומרים בכניסה לארמון בקינגהם. עודף השיטור והאבטחה מצד אחד גרמו לי להרגיש בטוח אבל גם לתהות- כיצד אותם תווי הפנים הסלביות של מי שרק לפני כמה דורות יכלו להיות הפורעים מקשיניב, מגינים כעת על פולנים גייז ויהודים?!

 

 

 

דוז פואה:  כל האנגר יכול להיות אולם אירוויזיון למופת:

מלבד האקוסטיקה האיומה של התחרות, האירוח באולם הכנסים האוקראיני הוכיח מעבר לכל ספק שכל בוסניה וכל מקדוניה יוכלו לארח את התחרות. בכל מדינה יש מחסן נטוש, מספנה חסרת שימוש או אולם כנסים נידח.

בעזרת הפקה נכונה, טריבונות ממוצעות ונשלפות ניתן להשמיש כל מקום שכזה לטובת אירוויזיון מוצלח. אין צורך לקרות אצטדיון ולא לבנות היכל מאפס (כמו שעשו באזרביג’אן בשנת 2012). אם מדובר במדינה מזרח אירופאית תמיד אפשר לסמוך על השלטון המושחת שיקצץ מתקציבי פגועי המלחמות, הרעבים, החלכאים והנדכאים ויעביר את השלל לכדי הפקה מהוקצעת. פורטוגל שזכתה נמצאת אומנם במצב כלכלי קשה, אבל תוכל להשיג ספונסרים כאוות נפשם.

 

לסיכום-

האוקראינים פישלו בעניין האירוח של התחרות. במרכז העיתונאים הוצעו שירותים שנעקרו מגולאג סוביטי עם נייר זכוכית, הקפיטריה הגישה קיושאים וכוסמת, והשומרים בכניסה לא דיברו אנגלית ורק נזפו בנכנסים להציג להם את הטלפון ולהוכיח שמדובר במכשיר תקין ולא פצצה המתחזה לסמסנוג.

היורקלאב היה מרוחק מהאולם, חנוק ובעיקר מריח מנקניקים.     

ההארחה ניסתה לשדר על שני גלים בו זמנית- פינקוושינג מצד אחד לאירופה, ולאומנות אוקראינית מהצד השני. כך ג’מאלה ורוסלנה שהציגו שירים חדשים שלהם שרו באוקראינית והתכווננו בעיקר על הקהל הביתי. מהצד השני ההפקה החיצונית הצילה את המצב ומנעה מהאירוח להפוך לזירת התנגחות מול רוסיה.

אומנם ההפקה האוקראינית לקתה בכמה בעיות משמעותיות, אך מהצד השני העיר הזולה להחריד העניקה לי שפע של מקומות בילוי אלטרנטיביים, ועל כך ארחיב בהמשך.