עם סיומה הסדרה הישראלית ‘האחיות המוצלחות שלי’, לא נותר אלא לברך את כולנו שנזכה לעוד יצירות כאלו.
במשך שלוש עונות התלוותי לאורית נטלי ומור קטן. שלוש אחיות בוגרות שההורים שלהן יצאו לפנסיה, מכרו הכל, קנו יאכטה ויצאו לשוט מסביב לעולם. שלוש האחיות של נועה ארנברג וגלית חוגי, לא שונות באופן מהותי משלוש האחיות של צ’כוב. גם הן מחפשות משמעות ותוחלת. אך לעומת האחיות הרוסיות, האחיות הישראליות מנסות לפעול כדי לשנות את גורלן, אבל נכשלות פעם אחר פעם, בגלל החברה הצינית שבה אנחנו חיים.
סוד הקסם של הסדרה טמון בכך שהיא לא מייפה את המציאות בכלל בין אם זו הפטפטנות של נטלי הדיכאון הקיומי של מור או חוסר התכליתיות בבחירות של אורית . לכאורה זו נראית כמו עוד סדרה על בנות פריווילגיות ומפנקות. כאלו שהבעיה היחידה שלהם בחיים היא ‘שפינקו אותן יותר מידי’.
עם זאת ככל שהסדרה התקדמה התברר ששום נדבך במציאות או בזהות הישראלית שלנו לא מאפשר להם ליישר קו וללכת בתלם.
הדוגמה הבולטת ביותר היא אורית (דנה סמו) שעוזבת את תל אביב עוברת לגור בפריפריה ומנסה להגשים את החזון שלה. אורית מגלה שלא הערבים ולא היהודים הדתיים מעוניינים להשתתף בתוכניות המבורכות שפיתחה לצורכי דו-קיום
והיא חוזרת כלעומת שבאה. באחת מנקודות השיא של הסדרה התברר שהמנהלת של בית הספר בו לימדה לא הייתה מרוצה מאורית רק בגלל שיגעונות הגדלות שלה.
אותה מנהלת מאפשרת לה לחזור ללמד רק בתנאי שהיא תתחייב להישאר, ולמעשה מודיעה לה בסאב-טקסט- תקטיני ראש. אורית מגלה שאותה התחייבות היא חד צדדית. היא אומנם מקבלת הזדמנות להפיק מופע בבית הספר, אבל גם מחויבת לעבוד עם הבן האימבציל של המנהלת. אורית מבליגה על כל מה שהם מבקשים ממנה מוכנה לעשות הכל אבל בסופו של דבר יוצאת מרומה .
גם האחות בעלת השם הקסום מור (טס השילוני) מתקשה להתמודד עם המשמעת הצבאית הנוקשה במהלך השירות. בתחילה היא מנסה להתאים את עצמה לצבא, לערכים ולדרישות, אבל אז מתברר שהריבון שלה הוא לא צהל אלא המפקד. כל המטרה שלה היא לרצות את הגחמות שלו ולא הגנה על המולדת. מור ,שמוכנה לכל התכתיבים, מבינה לבסוף שכל השירות שלה מסתכם ולהיות שק החבטות של המפקד רוני הדושבג.
האחות שהכי הזכירה לי את עצמי היא נטלי (בגילומה של נלי תגר). כמוה גם אני מלא בטענות ועל המציאות הכלכלית והחברתית שבה אני חי. בעונה הראשונה, נטלי תארה בצורה מדוייקת את האבסורד שבעבודה בשכר נמוך כל כך, כאשר המקום הקרוב ביותר לארוחת צהריים יקר פי כמה מהשכר השעתי.
פרק אחד נראה לי, בזמן צפייתו, בתור פרק לא מספיק מחודד. היה זה שבו ראש הממשלה מגיע לדירה שלה ומנהל שיחה כללית על מצב דור ה-Y. זו הייתה שיחה לא מספיק תאונה שנפתרה באופן פשטני מדי. ראש הממשלה , הנקלע לדירתה של נטלי כדי להשתמש בשירותים, אומר לה- ‘די להתלונן, קומי ועשי’. עם זאת בהמשך העלילה התברר שגם אלו שקמים ועושים, לא בהכרח זוכים לקצור את הפירות.
נטלי, הבחורה קופצנית מצאה לעצמה משרה מסודרת בחברת יחסי ציבור שהפיקה אירוע תרומה לקידום נשים. במשך חצי שנה נטלי לא קיבלה משכורת ובכל פעם שטענה את הטענות הצודקות שלה היא קיבלה תירוצים ונפנופים.
סיפור כזה מוכר לי באופן אישי מכיוון שאני פעמיים התפטרתי לאחר שסירבתי לקידום ללא תוספת שכר ופעם אחת פוטרתי לאחר ארבע שנים מכיוון שדרשתי לקבל החזרי נסיעות.
נועה ארנברג וגלית חוגי, זעקו את הזעקה של דור ה-Y. דור שנגזר עליו למלא לעצמו משמעות בעולם חסר משמעות. להתמסר לעבודות ללא אופק תעסוקתי, להקדיש את עצמינו למערכות שלא רואות בנו אלא פוטנציאל לתפוקה.
הבימוי של גורי אלפי נתן את הדגש של האבסורד וההומור, אבל גם רבדים עמוקים של פחד וחרדה.
הטלוויזיה הישראלית (והעולמית) ממעטות להתייחס לדור ה-Y כפי שהחיים שלו נראים באמת. בני עשרים וחמש עד ארבעים מוצגים בסדרות טלוויזיה בתור שוטרים, עורכי דין, הייטקיסטים או אמנים. מעטות ההתייחסויות לרעב הקיומי שלא ניתן להשביע, ומנגד- לתובענות הנפשית והכלכלית של החברה המערבית. כל זאת מבלי לוותר על בדיחות חד פעמיות ודמויות לפנתאון של התרבות הישראלית: מידד הסוציאליסט האחרון, או צילי המפקדת המתוארת בתור ‘שילוב בין משה דיין לאפרוח’.
