כשהייתי ביסודי קראתי את סדרת אנימורפס שיצאה בעברית באותה תקופה. הספרים דיברו על חבורת בני נוער שקיבלו מעין טכנולוגיה חייזרית שמאפשרת להם להפוך לכל חיה בעולם (במידה והם נוגעים בה ורוכשים את תבנית הדי-אן-איי שלה).

מאז מלווה אותי המחשבה על כך שאפשר להפוך בצורה כלשהי לחייה לפרקי זמן קצרים. הקריאה בספר הבז הייתה הדבר הקרוב ביותר למטמורפוזה כזו..

הבז נכתב על ידי ג’ון אלק בייקר (ג’. א. בייקר) במשך כעשור – משנת 1954 עד 1964. בייקר היה עובד משרד קצר ראייה מאסקס שנהג לתעד מעקב אחר הבזים העגולים שצדו על נוף מחוזו. הוא רדף אחריהם באופניים וברגל, התבונן מבעד למשקפת כשהם מתרחצים, עפו, קיננו, וצדו.

אפילו החורף הפראי של 1962–1963 – כשהים קפא במרחק של שני קילומטרים מהחוף, וקרחונים באורך חניתות היו תלויים מענפים ועצים- לא הרתיע את בייקר ממסע החיפושים שלו.

אחרי יום בשדה, הוא היה מסתגר בחדר הפנוי  בביתו בצ’למספורד, ורושם את הפרטים.

באמצע שנות השישים הוא דחס את כתבי העת הללו לספר באורך של פחות מ- 60,000 מילים.

התוצאה- בלתי ניתנת להסבר.

 את הבז אי אפשר להסביר כפי שאי אפשר להסביר במילים מה זה ימין ושמאל.

מצד אחד  הכותב משתמש בכלים הבסיסיים של סוקרטס כדי להבין את מהות הדברים , אך מן הצד השני, עוסק בבזים ולא בבני אדם. הוא מתאר את הבזים באופן מדוקדק, אבל הריאליזם הקיצוני לא פוגע באוטונומיה של הסיפור כאמצעי אומנותי אלא מעשיר אותו.

במובן מסוים, חוכמת הבז של ג’. א. בייקר מתכתבת עם בינת השכווי של אביגדור דגן. כל ציפור, והאופן בו בו היא מנערת חול לתוך עיניהם של בני האדם.