בסוף השבוע האחרון קראתי את הכתבה של מוסף כלכליסט – ארה”ב עולם שלישי והזדעזעתי.

בכתבה מתואר דו”ח   שכתב פרופ’ פיליפ אלסטון עבור האו”ם.  בדו”ח נחשף כי בלב ארצות הברית 18.5 מיליון אמריקאים נאלצים לחיות על פחות משני דולרים ליום, עם שיניים רקובות, תולעים בקיבה. בלב לוס אנגל’ס חיים הומלסים באוהלים כאילו היה מדובר בניו-דלהי, וזה רק הולך ונעשה יותר גרוע.

לאהוב את אמריקה בעל כורחה 

בגיל שש עשרה בעודי משמש כחניך מופת של נוער מרצ שנאתי כל דבר שקשור לקפיטליזם, גלובליזציה ושלטון המותגים. עד היום אני מעקם את האף כשאני רואה שלט ענק עם פרסומת לקוקה קולה בלב כפר שומם בבוליביה.

למרות התיעוב נאלצתי להתרצות, לסתם את האף, ולהודות בעובדה שהשטן הגדול הוא פשרה כואבת שחייבים להסכים לה.

ההתערערות שלי החלה כאשר למדתי בבית ספר לתאטרון שפעל מתוך מבנה ‘הגדה השמאלית’ בתל אביב ברחוב אחד העם. המקום פושט הרגל נאלץ להשכיר לסטודיו שני אולמות, אך הותיר לעצמו חדר צדדי קטן ובו אוחסנו הכרזות, הפרסומים ומדפים עמוסיי ספרים שניסו להצדיק בכל דרך אפשרית את הקומוניזם. בין השיעורים עיינתי בספרים והבנתי את הבעיה הגדולה של הפטיש, המגל והקיבוצים: כדי להפיק את התועלת ולהצליח במאבק האדום, צריך עשרה קבין של הבנה מעמיקה בנפלאות הקומוניזם במטרה להפיק ממנו את המיטב.

במקביל ניסיתי למצוא מאמרים או ספרים שמסבירים בנפרד כיצד הקפיטליזם עובד. אך אין כאלו. הקפיטליזם מצליח למרות שלאף אחד אין מושג מה מניע אותו, ואולי הוא בעצם הדרך היחידה לתעל את טבעו החמדני של האדם לטובת כלל האנושות.

לאחר הגילוי של פרופ’ יובל נח הררי (עוד בשנת 2011 כאשר סדרות ההרצאות שלו ‘מבוא להיסטוריה עולמית רק עלתה ליוטיוב).  נאלצתי להתמודד עם העובדה כי העולם, תחת הנהגת ארצות הברית הצליח להיפטר מרעב, מגפות ומלחמות. שום שיטה בשום מקום אחר לא הצליחה לרפא את העולם ומוטב לקבל את השיטה המנצחת בהכנעה מאשר להסתכן באלטרנטיבות. 

האנושות מתרחקת מימי החצבת, הבטן הנפוחה מרעב וחורבן תדיר של כפרים על יושביהם.  כיום החברה מערבית אימצה לעצמה פריבילגיות להטיל ספק בחיסונים והסכמי שלום. שני דברים שמאפיינים את כהונת הנשיא טרמאפ.

לגבי הרעב, אין ספק שאנחנו רחוקים מאד מהימים בהם טפיל של תפוחי אדמה מרעיב את כל אירלנד, אך מן הצד השני, פתרון בעיית הרעב הביא איתו את הצד השני של המטבע- השמנת יתר ומוות כתוצאה מתזונה לקויה.

למה אני מספר את כל זה?-

ארצות הברית, כמדינה שמובילה את העולם המערבי, נוסדה על ידי אנשים שנמלטו משלטונות הריבונים והוואסלים באירופה. צמיתים ששועבדו לאדמות, ומיעוטים דתיים שנרדפו בשל אמונתם. על סיפון המייפלוור שטו פליטים שברחו מרעב ומחסור שנגרם בשל חמדנות השכבות העשירות של האוכלוסייה.

באמריקה הקימו את העולם החדש שהבטיח עתיד טוב יותר. למעשה- הסוציאליזם הוא המצאה אמריקאית בעיקרו. האחד במאי הוא חג לזכר שביתה שנערכה במאה ה18  שדרשה לקצר את יום העבודה לשמונה שעות. כ- 350,000 פועלים ברחבי המדינה נענו לקריאה, שבתו מעבודה והתכנסו להפגנות מחאה.

עד שנות השישים תלמידים למדו חינם בקולג’ים של הסטייטס.  זכויות עובדים, הזכות למשפט הוגן, זכויות נשים- כל אלו הן המצאות אמריקאיות שהלכו ונעלמו במשך הזמן.

סיבוב של שלוש מאות שמונים מעלות.

כיצד קרה שארצות הברית הולכת והופכת לאירופה של ימי הפאודליזם ממנה נמלטו המהגרים הראשונים לאמריקה?.

ארצות הברית חקקה על דגלה (כלומר, על פסל החירות) את המשפט המרגש- “אנו אומה שאומרת תנו לי הלאים שלכם, האומללים שלכם, ההמונים הדחוקים שלכם, המשוועים לנשום לחופשי”. אך עם זאת נשיא המעצמה טען לאחרונה- “למה שנאפשר לאנשים ממדינות מחורבנות להגיע לארה”ב?”.

לדעתי הסיבה העיקרית להפניית הגב למעמד הפועלים נעוצה במאבק נגד הקומוניזם שהתפרש בשיאו על פחות מרבע מאה. בשנות השישים כאשר הוקמה חומת ברלין לא היה ברור בצד של מי נמצאת ההיסטוריה. המירוץ לחלל, משבר הטילים בקובה, מלחמת ויטנאם, איימת ‘אפקט הדומינו’ כל אלו הפכו את רוסיה לאויב המושלם וכל דבר שנשמע קשור לשיווין הפך צורם לאוזניים האמריקאיות. 

גם פרופ’ אלסטון מדגיש את הנקודה במאמר שפורסם ב-‘כלכליסט’ צוטט כי “מישהו זורק את המילה ‘סוציאליזם’ כדי לתאר משהו שאפילו לא קרוב לסוציאליזם, ואף אחד לא רוצה לשמוע יותר”.

השלטון השמרני בארצות הברית מנסה לשמור על מעמדו ומתקשה להציע פתרונות אמיתיים מלבד תמונת תשליל לעולם הקומוניסטי.  ברית המועצות התפרקה לפני כמעט שלושים שנה אבל  הניסיון לא להידמות לה בשום אופן מביא איתו קרבנות עצומים.

בעבר דנתי בתיאורית קץ ההיסטוריה של פרנסיס פוקוימה בפודקאסט שלי ‘עושים רוח’ .  ארצות הברית הוציאה את המין האנושי מבוץ המגיפות, מלחמות ורעב. בזאת המאבקים ההיסטורים הגדולים שניסו לרפא את העולם נמוגו. הקומוניזם כשל, הפשיזם הפך זיכרון רחוק כמו הפיאודליזם או שלטון הכנסיה. כעת, נותר במערכה רק הדגם האמריקאי. אין אידאולוגיה מתחרה לאידיאולוגיה הקפיטליסטית ולתפישה ההומניסטית של בני האדם כיצורים רציונלים, שרק הם בעצמם יודעים מה טוב עבורם ואין  לכפות עליהם דעה אחרת בעזרת דת, קולקטיב, מדינה או צבא.

השאלה שלי כיצד ארצות הברית תוכל לשמור את האידיאולגיה שלה מפני ניוון. האם ההנחה ש-‘קפיטליזם זה טוב’ יכולה לשרוד ללא פיקוח, מחאה וביקורת?. האם ניצחון הקפיטליזם יכול להחזיר את עבודת הילדים במכרות?, האם השוק החופשי יכול לאלץ מנהלות לחזור מחופשת לידה לאחר שבוע אחד בלבד?.

קל להשוות את ארצות הברית למדינות המפתחות ולהגיד שבאמריקה ‘עדיין יותר טובה’. אך עם זאת העולם המתפתח שמנסה להיגאל מהעוני והבערות עושה דברים מדהימים כדי לצעוד קדימה. כך למשל הודו יצאה לפני שנים בקמפיין הקורא לכלות שלא להתחתן עם גברים שאין להם שירותי בבית.   הדרך הראשונה לטפל בבעיה היא להכיר בקיומה. כל עוד ארצות הברית תמשיך להתעלם מתושביה שחיים עם טפילי מעיים- היא תסיים את דרכה כמו בנפילת רומא.