חצי יובל חלף מאז שהסופר א.ב יהושע עבר מסגנון הכתיבה הלא רציף, לרומן בצורתו הקלאסית. השינוי התרחש עם ‘השיבה מהודו’ שהיה הרומן הראשון של יהושע שכלל התחלה, אמצע, וסוף ברורים וידועים. ללא מונולוגים של אנשים על פני דורות, לא רשומונים עם כלבים מדברים, פשוט רומן.
בשנים האחרונות א.ב יהושע שמר על הספקנות מול החברה הבורגנית, ציונית ומרוצה מעצמה והמשיך לחקור אותה דרך פריזמות של עלילות ממוצעות, פרופסורים מכובדים, נגניות בינלאומיות ומהנדסי דרכים עם הערכה בין לאומית.
הסיפור של ‘המנהרה’ יכל להפוך לסיפור בנוסח ‘מורקמי פינת ז’וז’ה סארמגו’. פרמיס מבטיח ובו אדם קשיש מתחיל לחוות התערפלות של זיכרון שאינו דימנציה מוחלטת אלא שכחות קטנות וקלות שפוקדות אותו ומפרות את שגרת חייו.
לעומת רוח הכתיבה של הסופרים הפורטוגזי והיפני, א.ב יהושע לא לקח את העירפול הזה למקום של בחינת נפש האדם תוך מימד הטירוף או לכיוון עלילה סוריאליסטית שבה המציאות נמזגת לתוך הדמיון.
א.ב יהושע ב-‘מנהרה’, כתב יצירה שגרמה לי, בתור קורא לתהות כל הזמן ‘מה אני מפספס’.
ראשית אציין כי האזנתי לספר, במקביל להאזנה לספרו של יורם עבר-הדני ‘אובך’. בשעתיים הראשונות היתי בטוח שהמנהרה היא רומן של עבר-הדני. מכיוון שמדובר בסופר שלא הכרתי, הנחתי כי מדובר ברומן ניסיוני שהגיע למבוי סתום. רק כשהבנתי ש-‘המנהרה’ שייכת לא.ב יהושע השתנתה אצלי התפישה, הפסקתי להשתומם מול הטקסט והתחלתי לחפש בו פינות נידחות ונסתרות.
הרגשתי שישנו ניסוח שבו ‘אירוע רודף אירוע’ מבלי ששום דבר גדול יקרה. מעין עלילה של שני פרקים ראשונים של סדרת טלוויזיה מוצלחת. במשך כל הקריאה ניסיתי להכין את עצמי למשהו גדול יותר שיקרה. במהלך ייתרת הקריאה ניסיתי לגרד את השכבות החיצוניות ולמצוא איזה בשר רך ומדמם בתוך מעטה הבורגנות, הנסיעות לנגב ומסיבות פרישה לצד קולגות מקניה.
כמו בספרות הקודם של יהושע, ‘ניצבת’, גם כאן הכותרת מתארת מוטיב חוזר שמדבר על מצבו הנפשי של האדם ומצבו הפיזי. ב-‘מנהרה’ יש את המנהרה הפיזית שצבי לוריא מבקש לכרות בנגב וכן את מנהרת התודעה שלו שבתוכה הוא מנסה לנווט.
אני מסרב להסתפק במטאפורה הזו בתור ערך המוסף היחידי של הספר. א.ב יהושע הוא אחד הסופרים הנחקרים ביותר בספרות הישראלית מלבד עגנון. לדעתי מדובר בסופר שנחקר אפילו יותר מעמוס עוז.
יתר על כן, הביקורת שכתב על הרומן פרופ‘ דן מירון, נשמעה לי תמוהה, אוטומטית. הצדקה גורפת לכל מילה שנכתבה, מבלי שאוכל להבין מה הביקורת אומרת.
למען הגילוי הנאות, אתוודה כי יש לי אלרגיה קשה לאקדמיזציית יתר של מחקר הספרות.
מייאש אותי לחשוב על כך שישנם סופרים, שכל רומן שלהם יהפוך לרב מכר, והחוקרים שלהם ימצאו דרך להוכיח שמתחת לעלילה השבלונית חוויה איזו נוסחה ספרותית השווה בערכה לנוסחה של הפיכת עופרת לזהב.
הספר ה-‘מנהרה’ הוא הספר הרביעי של א.ב יהושע שאני קורא (מבין ספריו האחרונים, אחרי ניצבת, חסד ספרדי ו-‘הכלה משחררת’). גם הפעם אני מנסה למצוא איזו פואנטה נסתרת, איזו פינה מוארת שתגרום לי לבין את הספר מראשיתו.
יתרה מכך, עוד בתחילת הספר הנחתי שהוא יעסוק בערבים או בדתיים (הוא עסק בערבים), עוד בתחילתה ספר הנחתי שמנהרה תיקח בו חלק משמעותי (ואכן היא לקחה), עוד בתחילת הספר ידעתי שסופו יפתיע אותי והוא אכן הפתיע. לספר האזנתי בקולו של הקריין המופלא זיו זוהר מאיר מאולפני אייקסט, כך שלא יכולתי להכין את עצמי לעמודים המתמעטים בידיים. פשוט גיליתי יש מאין שהעלילה נגמרה.
כעת נשאלת השאלה- האם הספר ענה על כל הנחות היסוד שלי, האם זה אני שנעשיתי קהה לא.ב יהושע או שהכתיבה של א.ב יהושע הפכה להיות צפויה. אין רע בכך, ישנם הרבה סופרים ובמאים שמגישים את אותה מנה שוב ושוב בצורות שונות (וודי אלן למשל). עם זאת, ההילה סביב א.ב יהושע גורמת לי בכל זאת להאמין, שהפעם הבאה תכה אותי שוק על ירך.
לקריאת
