הסרט ‘המסע של האנה’ לא קיבל את התהודה הראויה לו. לפני שלוש שנים הסרט יצא לאקרנים וזכה לצפיות מועטות וביקורות פושרות. לדעתי מדובר ביצירה מרתקת שניתן ללמוד ממנה רבות על המורכבות של בני דור ה-Y בשני העמים.
המסע של האנה (2013) שחקנים: קרולין שוך, דורון עמית , ליה קניג
במאית :ג’וליה פון היינץ. תסריט: ג’וליה פון היינץ, ג’ון קווסטר, הפקה: הארי פלוטר, נעמי לב-ארי וסער יוגב צילום: דניאלה נאפ, עריכה: פלוריאן מיוסג, מוסיקה: מתיאס פטסצ’ה.
הדיכוטומיה בין ישראל לגרמניה
בתחילת הסרט נראה מונטז’ כפול המציג את תל אביב לעומת ברלין. רואים את האנה עומדת בפני ראיון העבודה אליו היא ממתינה בקוצר רוח. הסצינה מאופיינת בצבעים קרים מאד, החלל מחוץ לחדר הראיונות רחב ידיים ושומם. יש כאן ניסיון להציג את הניכור האירופאי לעומת הבקשה מאותם אנשים מעונבים ומחוייטים להפוך למעין ‘אינדיאנה ג’ונס’ לתקופת זמן מסויימת על מנת שיוכח כי תרמו משהו לעולם. אנה אינה משתהה ומוחקת את האודם משפתיה, פורעת את שיערה, פורפת את כפתור חולצתה. כעת היא מבקשת להראות פראית יותר. מסעה של אנה והמעבר לישראל הם סימבוליים לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הנפשי. ראשית היא עוברת בדיקה קפדנית מאד בשדה ונוכחת לראות את החשדנות התבועה בכל מה שקשור למרחב הישראלי. שנית מן החלון ניבט המרחב המושלג של האנה אל עבר המעבר לארץ. היא לומדת עוד במטוס אל המבחנים שלה כמו הייתה הנסיעה הזו אגבית. סימבול נוסף הניכר באותה סיקוונס הוא טריקת חלון המטוס מכיוון שהשמש מפריעה לה. המסע אל עבר כפר הנוער מדגיש בפניה את המוזרות של ישראל. החוצפה הישראלית, הצפיפות באוטובוס. התורים הארוכים. המראה הבא אותו אנה מגלה לנגד עיניה הוא המראה של בעלי המוגבלויות במקום בו היא עתידה לעבוד. האישה שמקבלת אותה בכניסה מציגה לה את המקום ובדרך אגב מזכירה את ה-‘מקלט נגד פצצות’ שאליו היא תקבל מפתח כמו היה מובן מאליו שמלחמה כזו עלולה לפרוץ מתישהו. בסוף היום הראשון היא נראית כמו ג’יין מהסרט טרזן אחרי שנה בג’ונגל. שיערה פרוע, עיניה טרוטות, חולצתה פתוחה, וכל האלגנטיות המהוקצעת שהייתה עוד באותו בוקר בגרמניה התחלפה במראה פרוע יותר המאפיין את ישראל. האיפור שלה נמחק, היא צריכה להפגין יותר גבריות, הנשיות שלה דוהה.
ייצוגה של תל אביב בסרט-
ביום השני של שהותה בארץ נוסעים מהמוסד אל חוף הים. בדרכם הם נוסעים על שדרות רוטשילד בדרכם לחוף צפוני של תל אביב. ברור שיש כאן העדפה מודעת לצילום אשר מדגיש את ההוויה התל אביב על צבעוניותה וגווניה ולא בזווית צילום שאמורה להנכיח באופן קוהרנטי מסלול קיים בתל אביב. בדרך הם נעצרים על ידי אוטו-רבי-נחמן. יש כאן פגישה ראשונה עם סוג של יהדות אחרת. שונה מדימוי היהודי שהלכו אל מותם, חיוורים ונפולי פנים. כאן מוצגים היהודים הרוקדים את חייהם. מן הצד השני האנה גרה בדירה מתפוררת ביפו בקצה גבעה בבית דו קומתי דבר אשר אינו מאפיין ולוּ במעט את את תל אביב. הדירה אשר נראית כמו סלאמס בשכונת עוני בברזיל. הכל מתקלף, מתפורר, נראה עלוב לעומת הבית שלה בגרמניה. מציגה במובן מסויים סימולקרה של תל אביב מבחינת העולם הפחות מתקדם מגרמניה אשר עודו מתפתח ונעזר לסיוע הגרמני.
זכרון השואה בסרט לעומת הניסיון ‘להמשיך הלאה’
בבית האבות נערך ערב השירה הגרמנית בנגינתם של קרסטן ושל ארווין. הטקסט של השיר הראשון באידיש (דונה דונה שנכתב בשנת 1940 בארצות הברית, במקור למחזמר בשם אסתרק’ה.) אותו הם מבצעים מעורר תחושת כבס שכן השיר עוסק ביחסים שבין העגלון לעגל המובל לשחיטה. בשיר מתואר עגל הקשור בצווארו הנלקח אל בית המטבחיים. העגלון מרגיע את העגל בטענה כי אומנם הוא יישחט אך ליבו ‘יפרח כמו עפרוני’. הקשישים בקהל שרים את השיר בנוסטגליות מסוימת, מתרפקים על הצלילים. ישנה אידיליאה המציגה את בני הדור השלישי ואת הניצולים מתרפקים ביחד, שירים ומוחאים כף מבלי להבחין בנושא המצמרר של השיר!. כאן אנחנו רואים התרקמות נוספת בקשר בין הניצולים ובין בני הדור השלישי לעומת הזעזוע העמוק שהאנה עתידה לחוות בישראל, כאשר היא נוכחת לראות את האנשים הרבים אשר מחוייכים כל כך בשירם בשפה הכל כך דומה לגרמנית, כאמור- נושא אשר יעסיק את האנה היטב בהמשך הסרט. בסיקוונס הבא רואים את האנה הולכת ברחוק אלנבי, כאשר היא רואה שלטים המצביעים של שמות גרמניים – “סטפן בראון”, “לילנבלאום”, “פרוידנטל” ו”מילגרום”. התמונה מתעכבת על רבי וחיילת. תמונה של מדינה אשר אנשים הלכו קוממיות לארצם כרוחות רפאים. התמונה נראית כמו סוגרת עליה, ניכר כי השמות והוויה לוחצים עליה מכל עבר. כעת היא ניגשת לחנותו של מתקן שעונים על מנת לקנות שעון למירה. יש כאן הקבלה סימובליתמובקהת, בין הרצון ‘לתקן’ את הזמן, לשלוט בו וללמד את משמעותו באוזני מי שלא יכולה להבין מה-הוא. אלמנט הזמן מובהק בחלק זה, ישראל בתור קפסולת זמן של אנשים בעלי שמות יהודיים אשר פסו מעולמה הגרמני.סצינה זו מופיעה בקוד המצורף בשלב זה שהאנה כבר שקועה עד צווארה בניסיון לעיבוד, לקליטה, להבנה ולהפנמה של הזהות הישראלית- גרמנית, רק כעת היא מוכנה להתמודד עם עברה ועם מקומה של השואה בחייה. כאשר בן הזוג של האנה מגיע לביקור בארץ רואים אותו מוצג בניגוד גמור לאיתי- הוא גלותי רכרוכי ורופס. נראה שהאנה עומדת בתהייה לגביו שכן היא מצאה סטנדרט חדש בגבר הישראלי היוזם, האקטיבי והמשולח. בשיחה קצרה האנה שואלת את בן הזוג לגבי העבר של משפחתו והוא פותר את עצמו בטענה- ” לא היו נאצים בצד שלנו” . בחלק הבא הם רואים את ביתם המסודר בגרמניה מוצג בתמונות באייפד- גיאומטרי, מהוקצע ומסודר. ניגוד גמור לבית של אות הכפרה והשלום. השיחה הנערכת אל מול הים מעלה את התהיות והחששות המשונים ביותר שלה- ראשית, היא טוענת שהדבר נראה מוזר שכן “כולם כאן יהודים”, לאחר מכן מודה כי “המקום הזה מתיש אותי”. לאחר מכן היא טוענת כי היא מרגישה שהיא “תקועה במכונת זמן”, השמות בבית האבות כולם גרמניים. היא מרגישה כאילו היא נמצאת בקפסולת זמן של התרבות היהודית גרמנית כפי שהייתה בטרם נמחתה מעל אדמת המולדת שלה. בהמשך הדיון בינהם הם מדברים על כך ש-יטייל באירופה במסגרת העבודה. יש כאן אירוניה מסויימת- גרמניה אשר ניסתה לכבוש את אירופה בכוח החרב כעת משלחת את שליחיה אילך ואילך ברחבי היבשת למטרות עסקיות, מטרות עבודה ופרנסה המקדמות את כולם. מעבר לשיחה על טיב חייהם הזוגיים בעתיד כאשר ישלחו על פני ארצות שונות יש כאן ארמז לעברה של גרמניה ככובשת והאופן בו שליטתה ואחיזתה ביבשת איתנה פי כמה וכמה מכפי שהייתה בזמן המלחמה וזאת- בתנאי ובמטרות שלום! בתחילת הסרט בסצינה בים עולה הנושא הגרמני-יהודי בשיחה עם איתי. האנה טוענת שנולדה בשנת 1986 ואין לה שום קשר לשואה. כאן אנחנו מגיעים לשורש הבעייתיות של האנה, היא לא רואה את השואה כחלק ממרכיב הזהות שלה, אך עם זאת ההגעה לישראל מכריחה אותה לעמוד מול המציאות של עמה, ולפתוח את עצמה לכדי הכלת ההיסטורית הגרמנית כחלק בלתי נפרד מזהותה לא משנה באיזה שנה נולדה. בשלב כלשהו היא מבחינה כי הזמן דוחק ויש לה ניצולת שואה בחמש. כאשר בני הקבוצה לא שועים להפצרותיה היא מהנדסת את החברים ורודה בהם להזדרז- “אני שונאת לאחר”. כאשר אחד החניכים מנמנם ומסרב לקום היא מושיבה אותו בעגלה וצועקת ‘דחפו! דחפו!’ במעלה הגבעה עד למגרש המכוניות. כמצורף בקוד.
השתקפות המציאות הישראלית בסרט-
המציאות הישראלית טופחת על פניה האנה במלוא עוזה. היא נתקלת בבני גילה אשר מאבדים את חייהם, את מוסריותם ואת שפיות דעתם בשל סכסוך פוליטי. האנה מגיעה ממדינה שאחראית לאחד המשברים הגדולים ביותר מבחינה היסטורית-פוליטית, כעת היא נמצאת במדינה אשר בעל כורחה נשאבת לסכסוכים אשר אינה רוצה בהם. בעוד היא חייתה בתחושה שיש לה האפשרות לקבל את ה-‘ליגטימציה’ להבנות את זהותה מבלי להתקשר לעבר הנאצי של מולדתה היא פוגשת אנשים אשר מצב המדינה שלהם חקוק בתהליך הבניית זהותם. הדבר מקבל הדהוד נוסף כאשר האנה מגלה את מאיה- השותפה שלה שלה מרססת כתובת נאצה על הסדין שלה נגד ישראל על מנת להשתמש בה בהפגנה. היא צורחת על האנרכיסטית אשר גנבה ממנה סדין מחד, ומן הצד השני רומסת ברגל גסה כל לגיטימציה לקיומה של המדינה היהודית..
מוטיב הזמן-
בתחילת הסרט אנה יושבת ליד מירה השואלת אותה שוב ושוב מה השעה. אנה עונה פעמיים וכאשר היא מתרגזת היא מנסה ללמד את מירה לקרוא שעון. מירה אומרת לה שאיננה מחבבת אותה ואנה לוחשת שהדבר הדדי. לגבי עניין השאלה איתי לוקח כמובן מאליו את השאלות של מירה. גם בים מירה שואלת את האנה מה השעה שוב ושוב. היא אפילו תוהה לגבי השעון אותו מקבלת מבן הזוג שלה. במהלך הסרט האנה משוכנעת כי תוכל ללמד את מירה לקרוא שעון. היא קונה ספר ללימוד קריאת שעון לילדים ומנסה ללמד את מירה ללא הצלחה. הנושא מהדהד את מיקומו של הזמן וממדיו המשתנים במהלך הסרט. הניסיון לאלף את הזמן ולהפוך אותו לזמן ‘שלנו’. כך קורה שלאחר הסצינה הטעונה בבית האבות בין הקשישות, שיחה בה גרטרוד טוענת ‘כל הבעיות מתחילות כאשר מנסים לשכוח את העבר’, במשפט המפתח הזה נעשה שימוש שיאפיין את הסצינה הבאה: האנה מרגישה כי התקדמה עם מירה בכל הקשור לאופן ותהליך לימוד קריאת השעון. היא עונדת למירה את השעון שקנתה לה וזו הנלחצת מתחילה להמהם בלחץ “תורידי את השעון”, היא צורחת, רוקעת ברגליה ואף שלולית שתן נקוות למרגלות כיסאה. איתי החש לעזרת של החוסה המבולבלת מבחין בהאנה הנמלטת בוכייה מהמקום. הוא טוען באוזנייה כי “לא צריכה להגיע להישגים עם מירה, רק לעזור לה להיות מי שהיא, להנות ולשחק זה מספיק”. כאן ישנה נקודה חשובה מאד בשיחה בינהם. כל עניין השעון והזמן מקבל הנכחה במישור הטיפול בזהותה של האנה נוכח מאורעות העבר. ישנה הקבלה מודעת בין היהודים והגרמנים ה-‘נורמטיביים’ בסרט להם אלמנט הזמן, ההיסטוריה, העבר והניסיון להרפות מהעולם הישן שקדם להם, חשוב כל כך והכרחי כל כך. לעומתם מוצגים המוגבלים להם הזמן לא אומר שום דבר, והניסיון לכפוף אותם לתוך תבניות של זמן, היסטוריה, חיים סביב ציר מסוים- כולם נועדים לכישלון.
