זמן חשבון הנפש השנתי שלי מתעורר כל שנה מחדש בפורים. תצבירי מחשבות מתעוררות  כל אימת שהרחובות של תל אביב גועשים. כעת אני מנסה לכתוב את מה שהתודעה מסרבת לעבד.

אווירת המסיבה לכשעצמה בתל אביב גורמת לי  לתושת כבס.  כששואלים אותי האם אני מתכוון להצטרף לכיכר המדינה או למסיבות הרחוב למיניהן אני חוזר על אותו תירוץ תמידי:  “מבחינתי פורים זו עוד הזדמנות שבה אנשים מגיעים מכל קצוות הארץ לעיר שלי, לבית שלי ומלכלכים לי את השטיח . אני כמו חתול שיושב בסבלנות מתחת למיטה ומחכה עד שכל האורחים הלא קרואים ילכו הביתה”.

מבט מעמיק קצת יותר אל אותה הקבלה מיזנתרופית מעניקה לי משמעות נוספת: ברירת המחדל שלי היא לסבול מצפיפות ומרעש.

מאז שהיתי ילד לא יכולתי לשאת מקומות המוניים. רעש חזק גורם לי לחרדה והצפיפות  מסבה לי תחושת מחנק.

כאשר הדוחק והצפיפות מלווים בתחושת עליצות ושמחה של כל הסובבים מצטרף נדבך חדש להתאבנות- ‘הנכות הפתאומית’.

כאמור מסביבי ישנה אווירה של שמחה. כולם חוגגים, כולם צוהלים ורק אני מכונס, מבוהל ורוצה הביתה.

אני  מוצא את עצמי מחוץ למשחק, אני החנון שיושב בצד במסיבת הכיתה ולא מסוגל להנות. 

אולי אפילו גרוע מכך: חוסר היכולת שלי לסגל מעט חדווה באירועים כאלו, מרגיש לי כמו סוג של נכות שמתעוררת יש מאין. פתאום דווקא כשכולם סביבי הכי חגיגיים  דווקא אני מרגיש מרוקן.

בין פורים לחג ההיג’רות

ההשתוממות מול פורים  מזכירה לי חג  הינדואיסטי המתקיים מדי שנה בהודו. חג ההיג’רות הנחוג לזכר האל ארוואן אשר יצא למות במלחמה.

ארוואן הסכים למות בתנאי שיאפשרו לו להתחתן ולקיים ליל כלולות לפני הקרב הגורלי. אף כלה לא הסכימה להתאלמן בין לילה ועל כן האל קרישנה הפך את עצמו לאישה נישא לארוואן והעביר איתו ליל כלולות. למחרת ארוואן יצא אל מותו במלחמה והציל את עמו. 

לכבוד אותו מאורע מתקיים אותו חג ההיג’רות אשר מנוהל על ידי קאסטת הטראנסג’נדריות ההודיות. במשך השנה אותן נשים נחשבות  לטמאות ומוקצות מן החברה (עצם שמן ‘היג’רות מעיד על ההגירה שנכפית עליהן ממשפחתן ומכפריהן אל עבר ערים גדולות ורובעי זנות). 

ההיג’רות מוכות על ידי שוטרים, נשדדות, נאנסות ומנודות. אך  אותם אנשים שקילסו ופגעו בהן במשך השנה, מגיעים לבקש את ברכתן במשך החג הנושא את שמן.

במידה מסוימת אני מרגיש שבמשך השנה הצבעוניות של הבגדים שלי מפנה אליי תשומת לב, לעיתים שלילית.

יש מי שמוצא את הלבוש שלי צעקני מדי, אבל אני כבר למדתי להתעלם בחינניות. לבוש  ססגוני ומיוחד משמח אותי ומייחד אותי בפני עצמי. לו היתה לי האפשרות הייתי מצטעצע עוד יותר, למעשה החלום שלי הוא לנעול נעל אחרת על כל רגל

החסם בפני אותה השתעשעות הוא הכבוד בסיסי למקום העבודה שאני אמור לייצג, ולחברים שאני פוגש בשעות הפנויות. אותו ‘חסם’ כביכול מכריח אותי למתן את ההגזמה בגרדרובה, כך שבימים כתיקונים אני לא יוצא עם נעל מנומרת ומגף אדום מהבית.  בפורים אני מרגיש שהרחוב הומה וצוהל באנשים מחופשים.

אם התחפושות לכשעצמן משמחות ומהנות- מה הבעיה שאנשים יתלבשו ככה בחיי היומיום שלהם?.

האם חג הפורים ספציפית הוא זה שמתיר את הרסן על חגיגיות ולבוש מיוחד?, למה אותו בחור בתלבושת פיקאצ’יו באוטובוס שמחייך לעומת ההשתקפות שלו בחלון הדלת, לא ילבש את אותה תלבושות גם שבוע לאחר מכן?

ביני לבין עצמי אני מניח שעצם הנכונות שלי להתנהגות כזו מהווה את אותו חסם בכל התרועעות הכי בסיסית (אפילו בתל אביב). כך שאפילו אם אנסה להתכחש, משהו בפורים מרגיש לי צבוע- אנשים מרשים לעצמם להתלבש כראות עינהם רק כשהתנאים מאפשרים ובמשך שאר השנה בזים או מעקמים פרצוף נוכח התלבשות ססגונית שכזו.