הסופרת דנה אלעזר הלוי מעדיפה לקרוא על יתומים בקינדל ולעולם לא תפרוץ לכספת.  עד כה פרסמה את רבי המכר “מבצע מנהטן”, “מבצע ברלין”, “מבצע קהיר” ו”מבצע טורונטו”.

מתי התחלת לכתוב?

התחלתי לכתוב בגיל מאוחר יחסית, 43. זה קרה אחרי פגישה אקראית עם סופר נוער, שמשום מה עוררה בי חשק – לראשונה בחיי – לכתוב. מה שכן, אני מתעסקת בכתיבה ובמילים – בתור עורכת ומתרגמת – כבר הרבה מאוד שנים, וגם זה כמובן תרם את תרומתו לתהליך ההבשלה שלי כסופרת.

מה ההבדל בעינייך בין כתיבה למבוגרים לכתיבה לילדים?

מבחינת הכתיבה עצמה אני לא חושבת שיש הבדל גדול, מפני שלכתוב צריך לדעת בשני המקרים. אולי אפשר לומר שלסופרי ילדים יש אחריות רבה מעט יותר בבחירת המסרים שהם מעבירים לקוראים הצעירים. אבל כך או כך, השיקולים תמיד צריכים להיות קודם כול ספרותיים.

את מתבססת לפעמים על אנשים אמיתיים?

בשלושת גיבורי הסדרה הצעירים – גיא, רועי ונועם (הבת) – יש משהו ממני ומשני ילדי, הן תכונות אופי והן תיאורים חיצוניים. פה ושם גם קרה ששילבתי בספרים תיאורים או שמות של אנשים שאני מכירה. חנן, איש המוסד שמפעיל את הילדים, אומר לפעמים משפטים ששמעתי מבעלי.

אהבתם את דנה אלעזר הלוי? האזינו ל-‘קיצור תולדות הספרות לילדים’

מה היתה הסצנה הספרותית שהכי התקשית לכתוב?

הסצנות שעוסקות בעניינים טכניים (ענייני מחשבים, פריצה לכספות וכדומה) מקשות עלי, מפני שאינני בקיאה בתחומים האלה ועלי לפנות לעזרת גוגל או מומחים שונים. סוג אחר של קושי עולה בסצנות שבהן חשוב לי במיוחד לדייק במישור הרגשי – רגעי שיא (או שפל) בחיי הגיבורים.

מה הכי חסר לדעתך, היום, בספרות ילדים?

אני חושבת שאנחנו חיים בעידן נפלא לספרות ילדים, לפחות בארץ. החנויות מלאות בספרי מקור ובספרים מתורגמים, ונדמה שגם מבחר הז’אנרים הולך ומתרחב: פנטזיה, מתח, רומנים היסטוריים, ספרי עיון – בקיצור, שפע מגוון ומבורך.

איך את בוחרת את הערים ואת המשימות? על מה לא תכתבי?

בבחירת המשימות חשוב לי לשלוח את גיבורי הסדרה בכל פעם למשימה מסוג אחר (לכידת טרוריסטים, פריצה לכספות, חדירה לכת). בכל הנוגע לערים, חשוב לי לגוון מבחינת הגיאוגרפיה והאווירה (קהיר מייצגת את המזרח התיכון, טורונטו היא דוגמה לעיר אפרורית שבכל זאת קורה בה משהו מסעיר). לא אכתוב על אלימות בוטה ואף לא על מוות: בספרי הסדרה הגיבורים הרעים תמיד נתפסים, לא נהרגים.

מה הספר האחרון שקראת?

הספר האחרון שקראתי היה Little Fires Everywhere מאת סלסט אינג, רומן מצוין שמספר על קשרים משפחתיים בעיירה כול-אמריקאית. לשמחתי התברר, לגמרי במקרה, שהוצאת “אחוזת בית”, שבה אני מוציאה את ספרי, קנתה את הזכויות לתרגום הספר.

איזה ספר קראת הכי הרבה פעמים?

בילדותי אהבתי מאוד לקרוא ספרים אהובים פעמים רבות. אציין כאן את “עלובי החיים” של ויקטור הוגו, שקראתי לראשונה בכיתה ג’ בהתרגשות רבה ואז שוב ושוב עד גיל תיכון. בכל פעם למדתי משהו אחר, בעיקר בכל הקשור להקשר ההיסטורי שבו נעוצה עלילת הספר.

הרביעייה הסודית? החמישייה הסודית? השישייה הסודית? השביעייה הסודית או השביעייה הסודית שלנו?

בילדותי דווקא פחות נמשכתי אל ספרי הרפתקה ואיכשהו העדפתי ספרים על יתומים ויתומות (“באין משפחה”, “סוד הגן הנעלם”, ספרי “האסופית” וכיו”ב). אבל את איניד בלייטון אהבתי תמיד, ועוד יותר בבגרותי, כשתרגמתי כמה מספרי החמישייה והשביעייה הסודית שלה, שראו אור בהוצאה מחודשת.

איך את מעדיפה לקרוא? קינדל? ספר קולי? ספר נייר? ולמה?

אני קוראת כמעט רק בקינדל, שיש לו מבחינתי שני יתרונות שאי אפשר להתחרות בהם: קודם כול, הוא קל משקל ונושא בתוכו מאות ואלפי ספרים. ושנית, כשמתחשק לי לקנות ספר, אני לוחצת על כפתור וכבר הוא בידי. כשאני קוראת בעברית – בעיקר ספרי מקור אבל גם ספרים שמתורגמים משפות שאינן אנגלית – אני עושה זאת בעותקים מודפסים.

האם יש לך המלצה על ספר ביכורים מעניין מהשנים האחרונות?

אשמח להמליץ על “החבר הכי טוב שלי” מאת רינת פרימו. (הוא לא ממש ספר ביכורים, מפני שרינת כתבה לפני כן לילדים קטנים יותר, אבל זהו ספר הנוער הראשון שלה.) מדובר בספר מתח לתלמידי בית הספר היסודי, שבמרכזו גיבור שהחבר הכי טוב שלו נעלם כלא היה. התעלומה מותחת במיוחד והכתיבה נהדרת.