– ביקורת על הספר ‘המלכה נסעה באוטובוס מאת כרמית גיא’
אני לא זוכר מה היתה הסיבה שבגללה התחלתי לקרוא את ‘המלכה נסעה באוטובוס’ של כרמית גיא.
הספר מספר אודות חייה של חנה רובינא. הצצה בספר שאבה אותי פנימה וגילתה לי את הפספוס האדיר ב-‘מורשת רובינא’.
חנה רובינא (1889-1980) הפכה להיות מונומנט עוד בחייה. כיום זוכרים אותה בעיקר בזכות אולם הבימה שנקרא על שמה ובחיקוי של יעל שרוני ב-‘יהודים באים’ שעד היום מצחיק אותי עד דמעות.
בשנים האחרונות שמה הונצח בסרט ‘היה או לא היה’ (בימוי: לינה וסלבה צ’פלין, תסריט אלונה קמחי ועדנה מזי”א) ובהצגה שנשאה את אותו השם. את ההצגה ניתן למצוא ביוטיוב הודות לבמאי עומרי שהעלה את ההצגה לכל צופה ודורש. ההצגה נכתבה על ידי עדנה מזי”א.
[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]U1z52VpNF2M[/wpdevart_youtube]
סיפור האהבה בין רובינא לאלכסנדר פן הוא למעשה האפיזודה הפחות מעניינת בחייה של רובינא.
הסיפור של הטרגדיאנטית הגדולה הוא סיפור של קמילה ארוכה ואכזרית מימי הזוהר של הבימה עד מותה בגיל 91. רובינא שהיתה לאגדה עוד בחייה לא יכלה לשאת את המחשבה על ‘פרישה בשיא’ ונלחמה על מקומה מעל קרשי הבמה גם כשלא יכלה לזכור עוד את הטקסט בעל פה ונזקקה לארבעה לחשנים שגויסו לכל הצגה שבה השתתפה.
כרמית גיא עשתה מעשה נועז מאד בכתיבת הביוגרפיה של רובינא שכן היא הדגישה והאירה דווקא את הצדדים והתקופות האפלות בחייה של רובינא. למעשה, ימי הקמילה היו רבים וקשים מימי הזוהר. כבר במהלך שנות החמישים , רובינא הנשית והסקסית חלתה בסרטן השד שזימן כריתה מכוערת שנמשכה עד לבית השחי ובלוטת הלימפה.
על סף גיל שבעים, בעוד מחזרת אחרי במאים ומחזאים החליטו לרגל חגיגות הארבעים ל-‘הבימה’ להחזיר את ‘הדיבוק’ ואת רובינא לתפקיד של נערה בת שבע עשרה. דבר שאילץ את התאטרון להשקיע שכבות רבות של איפור על פניה של הכוכבת הראשית. ההיבריס של תאטרון הבימה הביא אותם לנפנף בגדולת המחזה בפני מנהלי תאטרון בין לאומי בפריז שהזמין את התאטרון העברי להעלות בצרפת את המחזה המיסטי.
רובינא בת השבעים המגלמת בת שבע עשרה גררה קטילות איומות מצד המבקרים. כמו בסרט ‘להתראות לנין’, כך חברו כל בני המשלחת מהבימה הדוברים צרפתית כדי לתרגם בסילוף את הביקורות על הדיבוק בפני הכוכבת הגדולה.
במובן מסוים רובינא משכה על פני שישים שנה קריירת משחק השקולה ל-‘זמר של שיר אחד’. אף אחד לא יכל לומר זאת בקול רם אבל רובינא רכבה על אותו הגל הטרגי-היסטרי מימי הדיבוק וכמעט ולא הצליחה להציג צבע אחר לקהל.
הצהובון של עמוס אריכא
במהלך שנות התשעים פרסם סופר המתח עמוס אריכא את הספר ‘נשף חברים’ המספר סיפור של פרפרזה על חיי פן-רובינא. בגרסתו של אריכא פן הוא צייר ומלחין ורובינא היא רקדנית. הספר הכתוב בעברית טובה מאד, ניסה להיתפס בשולי הסצסניה של רובינא ופן אך נידון לכישלון מראש. עצם השימוש ב-‘רקדנית’ שכל העם נושא אליה עיניים הוא שימוש לא ראוי שכן עולם המחול מיעט להוציא כוכבות ששמן יוצא למרחוק, ועל אחת כמה וכמה רקדניות המגלמות תפקידים שונים ועוד בגיל מתקדם. יתר על כן, אלכסנדר פן היה אדם כל כך אקסצנטרי בחייו האמיתיים שלא היה שום צורך להעמיק לחפור ולנסות לבדות עליו סיפורים חדשים.
