תודעת השואה בקולנוע ובתרבות הישראלית

שנות הארבעים והחמישים

שני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל מאופיינים בתור ‘תקופת הדחיקה של השואה בתודעה הישראלית’. השואה באותם השנים נתפסה כמרכיב שולי בגיבוש הזהות הישראלית, מצב שהשתנה רק לאחר משפט אייכמן על פי חוקרים אחדים, או אחרי מלחמת יום כיפור- על פי אחרים.

בשנות הארבעים והחמישים הישראלים הוצגו  בתור  ‘היהודים החדשים’ זקופי הקומה והחסונים. אנשים שלא ניכר בהם סממנים גלותיים. הם חלוצים, עובדי אדמה, זקופי קומה ועטורי בלורית, לבושים בחאקי- לבוש פשוט המתאר אנשים החיים חיי אדמה ועמל. השפה השגורה בפיהם היא עברית- לרוב ללא מבטא זר.

במובן מסוים הקולנוע הישראלי בשנות החמישים והשישים מדגיש את מלח הארץ בתור אדם זקוף, ספורטיבי, איש עמל בעל חזות אשכנזית (גרמנית) ושוללת את היהודי המסכן, הגלות והכפוף.

הישראלי בסרטים של שנות החמישים והארבעים מעוצב כאדם מושרש, כמו אילו לא היה נשאל היה ניתן להסיק שחי בארץ מזה מאות דורות ומעולם לא עלה לכאן, שורשיו אינם נטועים בגלות וששפת אימו היא אפס פרט לעברית.  התקומה היא נקודת מפתח בקיום העם היהודי, נקודת מפנה בעלילותיהם של בני דת משה, קתרסיס בסוף אלפיים שנות גלות. לעומתה השואה נתפשה כאירוע שולי כפי שתיארה החוקרת הפרופסור אניטה שפירא- “השואה קרתה לאנשים אחרים  במקומות אחרים. היא לא הייתה חלק מן ההוויה ‘שלנו’ אל במישור ההצהרתי רטורי”.

מערכת היחסים בארץ הייתה מסובכת מאד בין הניצולים שזה עתה הגיעו לבין הצברים המייצגים את אותו יהודי האחר שעלה כמו עוף חול מתוך הגלוּת והיותו עם נרדף אל תוך בניית ארץ וכינונה.

הסרטים התעלמו ממערכת היחסים המורכבת בין הניצולים לבין אנשי הארץ והציגה תבנית אחידה שהאדירה את דמותם של אנשי הארץ, ותיארה את תהליך החניכה המגיעה לרוב לסוף טוב בו הניצולים משתלבים הודות לסיועם של אנשי הארץ. למעשה  מטרת הסרטים הייתה להראות שניצולי השואה על כל מצבם הבעייתי והקשה יכולים להשתקם רק בארץ ישראל והם מתקבלים כאן בלב חפץ אף על פי שהם בעייתים ועלולים להפר את הסדר החברתי ה-“מאורגן” וה-“מושרש” לכאורה המתקיים כאן.

כך למשל בסרט בסרט “בית אבי”   מרים מרגישה בלתי רצויה ונתקלת בתשובה מעניינת מאחד מאנשי הקיבוץ: ” את גורמת לאנשים להרגיש שאת לא רוצה אותם”. משפט זה ‘מנקה’ את אנשי הישוב מהאשמה. למרות זאת  אנשי הקיבוץ מקבלי את מרים בחפץ לב למרות עברה כזונה והתנהגותה בהווה ואף מאשרים לה ולדוד המעורער בנפשו להתיישב איתם בישוב החדש העתיד לעלות על הקרקע.

למעשה בסרטים שמו ה’צברים’ את דעותיהם בפי הניצולים. במקרים רבים הניצולים מעידים על עצמם כי אינם יציבים נפשית, לא יכולים לחיות במשפחה. בסרט ‘יונתן וטלי’ מגיעה האם למסקנה שאינה כשירה להיות הורה ומניחה את בנה בקיבוץ שם, על פי דבריה- עתידו מובטח, ועל כן מוטב שיחיה בקרב בני הארץ ולא עם אישה בעלת עבר אפל.

יש לציין כי בסרטים כמעט תמיד ניתן לראות את  ארץ ישראל היא הגיבורה הראשית, נופיה מודגשים ומצולמים בצילומים ארוכים, לעיתים ארוכים מדי. סצינות רבות וגם הדרמטיות ביותר מצולמות על רקע נופי הארץ במרחבים פתוחים, וזאת כנגד יסודות מוסכמות השפה הקולנועית הבסיסית המדגישה סצינות אינטימיות במרחבים סגורים ומצומצמים על מנת להדגיש את יחסי הקרבה בסצינות שכאלה.  בסרט ‘בית אבי’ אפילו הסצינות האינטימיות ביותר בין אברהם למרים מתרחשות בנופים פתוחים.

החלק החשוב ביותר בסרטים שנעשו בארץ בשנות החמישים והארבעים הקשורים לניצולי שואה הוא תהליך החניכה שהם עוברים. בפרפרזה מסוימת ניתן להשוות בין אותם הסרטים לבין יצירות קלאסיות כמו ‘אילוף הסוררת’ או  ‘פיגמליון’- כאשר פראי אדם הופכים לבני תרבות.  בסרטים שנערכו בארץ לא הניצולים לא מוצגים רק כפראיים בעלי פגמים באישיות אלא בעלי פגם עמוק מאד במהותם- הם גלותיים, אינם מתחברים לערכי הארץ, פחדניים, לא מועילים לחברה, נושאיי סממנים גלותיים שאינם הולמים את ארץ ישראל המתחדשת ו-‘הגרוע מכל’  הם נושאים טראומה המקשה עליהם את ההשתלבות .

שנות ה’60-70′

תקופה זו המאופיינת בבחינה והערכה מחדש של האתוס הישראלי-יהודי, בין ניצחון ששת הימים לכישלון יום כיפור. משלושת הלאווים המפורסמים של וועידת חרט’ום עד הסכמי השלום עם מצרים. משיבתו של בן גוריון ועד למהפך של מנחם בגין.

הסרט המפורסם ביותר שנעשה בשנות השישים הוא הסרט “הוא הלך בשדות” המציג לראשונה עירטול ובחינה מחודשת של האתוס הציוני והאידיאולוגיות השונות.

בסרט הוריו של אורי גרושים, לאמו יש מאהב ואביו עוזב לחו”ל. הדבר שובר את האידיאל הציוני נטול הסתירות והסדקים. גירושים באותו זמן היו נדירים מאד (הן בתקופת הסרט והן בתקופה עליה מדבר הסרט).

בסרט מתואר אורי כגבר ציוני שורשי המדבר בעברית חפה מכל מבטא, עיניו   מביעות אהבת מולדת אך עם זאת הוא צריך לעבור תהליך חניכה על מנת להיקלט בחברה הישראלית. אורי מתאהב במיקה- נערה ילידת פולין אשר ככל הנראה מגיעה מהשואה (אף על פי שהדבר אינו מוזכר במפורש בסרט!!). בסופו של דבר מתחולל מהפך אירוני ואורי מת בזמן מבצע של פיצוץ גשר, האירוע המכניס אותו אל שערי החברה הישראלית ומכשיר אותו כחלק מהקולקטיב הציוני הצברי מסיים את חייו.

הסרט מציג את הניצולים באור שלילי בדומה לסרטי שנות החמשיים והארבעים- הניצולים, ילדי טהרן מדברים יידיש, משחקים בזמן העבודה. ישנו ניגוד חריף בין סמיון הגוץ הגלותי לעומת בני המקום התמירים והגבוהים.  אף מיקה ה-ניצולה ככל הנראה מתוארת כאישה מופקרת המודעת למיניותה ומשתמשת בה.

שנות השמונים-תשעים –

בשנות השמונים חל שינוי מרחיק לכת דרך הצגת ניצולי השואה בקולנוע. בין שנות הארבעים לשישים היו אלו בעיקר סרטי תעמולה ממומנים ע”י המוסדות הציוניים, הסיפור המרכזי בסרטים אלו דגל בתקומה לאחר השואה והעלה על נס סיפורי גבורה והתעלם ממצוקות אישיות. בשנות השבעים הסרטים עסקו במעבר שבין שואה לתקומה והופכים סיפורים אינדיווידואלים למעין ‘האנשה’ של השואה.

בשנות השמונים הסרטים נעטפו בעדויות פרטיות ואישיות של בני הדור השני בעימות עם ההורים ו’סגירת חשבון’ עם תושבי הארץ אשר לא קיבלו אותם ונתנו להם להרגיש זרים ולא שייכים. יש לציין כי  אמנם הניצולים מתארים גם כאן את העלייה לארץ כסוג של גאולה, אך לעומת אותם הסרטים המוקדמים הנושא הזה הוא נותר שולי בלבד. במרכז מוצגים עתה הסיפורים האישיים, ואותה הגאולה המדוברת שהסרטים האלה הציעו היא למעשה גאולה אישית בלבד. האחרונה מתבטאת בהקמת משפחה, קיום מסורת, שיבה חזרה אל השורשים, השקעת מרץ וזמן ביצירה ואמנות אישית וכו כמובן דיבור על העבר.

בשנים החל משנות השמונים הציפו אל מעל לפני השטח את מה שהיה חבוי ונסתר  בסרטים המוקדמים, והפכו את הרובד הסמוי לרובד הגלוי והמרכזי בסרט. למעשה אותם הסרטים הציגו תפיסה קולקטיבית של השואה אשר הוחלפה בהדרגה אל מחוזות בלתי מנופים של זיכרונות פרטיים.

הסרטים המאוחרים נהגו לערער על “הסוף הטוב” של הסרטים המוקדמים, אשר היה כרוך לבלי הפרד בהיטמעות מוחלטת  ושלמה בארץ ישראל. הגאולה, אם קיימת מתגלמת במשפחה, בחזרה לשורשים והמשך החיים החזקים מהכל.

עם זאת ייצוגים השלילי של ניצולי השואה נותר בעינו. כך למשל נותרה המגמה של קיבוע הדימויים השלילים כבסרטי שנות הארבעים-חמישים. בקיץ של אביה האם היא חולת נפש, בסרט ‘ארץ חדשה’ הילדה לא מסוגלת להתחבר לחברה הישראלית. מתחילת הסרטים ועד סופם הניצולים נמצאים בשולי החברה מבלי אפשרות לחדור לתוכה ולקחת בה חלק.

יש לציין כי נורית גרץ בספרה ‘מקהלה אחרת’ טענה כי בסרטי שנות השמונים והתשעים מבוצע תהליך הפוך- התוודעות לניצולים, התנקות מתחושות ההרואיות אשר עטפה את בני הארץ ופירוק האתוסים הציוניים. התכונות הנשיות באות על חשבון תכונות גבריות ‘לא יעילות’, בסרטים אלו מפורקים אבני היסוד של החברה ומסודרים מחדש.

שנות האלפיים-

בחמש עשרה השנים האחרונות ניכר תהליך הדרה הולך ומתמשך של ניצולי שואה מהקולנוע הישראלי. סרטים העוסקים בקליטתם של הניצולים מפנים את מקומם לעיסוק ב-‘מפלצת הנאצית’ ובחלקים היותר ‘מעוררי תיאבון של השואה’.  כך אפשר לראות סרטים שונים העוסקים במרדפים אחרי פושעים נאצים- בסאטירה המכברית ‘Made in Israel’ של ארי פולמן המציג מרדף הזוי אחרי פושע נאצי באיזור רמת הגולן. הסרט ‘החוב’ המתאר מרדף אחרי פושע ששרד את ניסיון ההתנקשות, ‘ללכת על המים’ המתאר את סוכן השבכ המוצג כאנטי תזה המוחלטת ליהודי הגלותי המשתחרר מעבודתו כרוצח בשירות החוק והופך לאיש משפחה על גדות הכינרת.

ניצולי השואה ההולכים ונעדרים מהקולנוע הישראלית בולטים וצורמים בחסרונם למשל מהסרט ‘מיתה טובה’, העוסק בשאלת הזיקנה והמוות. בסרט בו מוצגים קשישים רבים כל כך לא מוזכרת השואה ולו פעם אחת!.