המחזה טרטיף מאת מולייר  נכתב בשלהי המאה ה17.
במחזה מוצגת קומדיה נוקבת המבקרת בצורה בוטה את הממסד הדתי, המבקש להכות שורשים על חשבון החברה.
הדמות הראשית במחזה הינו טרטיף- אדם המתחזה לדתי, ובעצם הצגת עצמו כנציג של אלוהות עלי אדמות, אדם המפיץ אור וקדושה, מצליח לשטות באורגון – בעל הבית אשר מוקסם מהעולם הדתי ומעוניי בחזרה בתשובה.
במהלך המחזה אורגון מגלה כי טרטיף זומם לחמוד את אשתו כאשר הוא מתחבא מתחת לשולחן, אך כאשר מתגלה התרמית וזה מגרש את טרטיף, מתגלה כי בידי המתחזה כבר נמצאים רכושו ונכסיו של אורגון. במחזה המקורי, מגיע נציג מטעם המלך ומחזיר את הסדר על כנו.

המחזה משמש מזה שנים כותבים רבים בתאטרון הישראלי על מנת לייצג את יחסי הדת והמדינה על במת התאטרון: השימוש בטרטיף בעברית נעשה בשני אופנים- השימוש הישיר- הצגת המחזה עצמו בגרסאות שונות ונוסחים שונים כגון אלתרמן, חיים חפר ושלונסקי. הצגת המחזה בצורה מוקצנת וברורה מאד- גרסאת סובול בשנת 1985 אשר התחילה בריקוד חסידי ובו רקדנים העוטים מסכות עם תצלומים של פוליטיקאים חרדים. העיבוד השלישי שניתן להתייחס אליו הינו שאילת הדמות הטרטיפית כפי שהחלו בתאטרון הקומקום והמטאטא, כמו למשל במערכון “על כס המשפט” וכן בגרסאות מאוחרות יותר כמו “הרב קמע” המתכתב ברובו עם טרטיף, אך הטקסטים נכתבו מחדש ורק שמרו על שלד עלילתי הזהה לטרטיף.
הסיבה לכך שהסטראוטיפ הטרטפי הוא כל כך פופלארי נעוצה באמתלת הצגת התאטרון הקלאסי מחזה שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות המערב, בעוד שהצגת המחזה עצמו נועצת שיניים בממסד הדתי, בצביעות ובאנשים המנכסים לעצמם את הדת ומרוויחים מכך כסף, שררה ומעמד. בחברה החילונית בישראל רווחת התפיסה על פיה יש לשלול את הגלות ואת סממניה, על פי תפיסה זו עתיד אורח החיים החרדי להיעלם מן העולם. בחברה הישראלית החרדיות והדתיות נתפשות כאיום, רעה חולה הזוממת להדיר את אורח החיים החילוני ולבסס במקומו אורח חיים חרדי.
בנוסף לדברים אשר הוזכרו לעיל- דמויות דתיות חרדיות בדרך כלל מוצגות כסטראוטיפ. בעיקר בקומדיות דמויות סטראוטיפיות מוקצנות זוכות למקום מכובד יותר מאשר בדרך הצגה שכזו בתאטרון דרמטי. כאשר המחזה נעטף בדוק קומי ניתן להכניס את העוקץ לקהל היושב וצוחק באולם.
כמו כן יש לציין כי טרטיף חושף את הדתי כמעמיד פנים, לא טבעי ואפילו מפריע להלך החיים הטבעי. השימוש במין ויצר מגביר את הכשל המוסרי של טרטיף ומציג אותו באור שלילי מאד.

המחזה טרטיף כאמור הוא הדרך הנהירה והברורה ביותר להצגת עמדה הנוגדת את הכפייה הדתית. בתרבות היהודית והישראלית ניכר כי הצגת המחזה ‘טרטיף’ עולה בקנה אחד עם תקופות בהן ישנו מתח בין החברה הדתית לחילונית. כבר בשנת 1862 הוצג המחזה ‘טרטיף’ בגרסאת אדם הכהן לבינזון כחלק מהמאבק הדתי- חילוני בתקופת ההשכלה. בשנת 1985 הוצג טרטיף בגרסאה מגוירת, לרבות מנהגים יהודיים ומצוות יהודיות. במחזה אף הוצגו דמויות החרדים במחזה בהשראת פוליטיקאים ועסקנים בני התקופה ואף ציטוטים מלאים מפיהם נלקחו למחזה.
בשנת 2000 עלתה כאמור הגרסאה ה’ישראלית ביותר’ לטרטיף- הרב קמע. מחזה זה שומר על קווי המתאר של טרטיף ובד בבד מעלה סיטואציה שיכולה להתקיים בישראל של המילניום החדש. במחזה מוצג גבר מזרחי העורג לזיכרונות מבית אביו, בבית הכנסת הוא פוגש אדם חרדי בשם ‘הרב קמע’ אותו הוא מכניס לביתו- ומכאן מתגלגלים האירועים כפי שמתוארים במחזה המקורי. מעניין לציין את בחירתו של איציק כהן לתפקיד הרב קמע- ראשית מימדי גופו הבשרניים מעוררים אירוניה באשר לפער בין צניעותו כביכול וגרגרנותו מאידך. שנית- איציק כהן שיחק בבנות פסיה, ועל כן המעבר בין הזהויות והאשליה שבין הדמות המזוהה איתו לבין הגבר שהוא מעוררת אצל הצופים ציפייה לקראת דמות כפולת פנים (ואכן איציק כהן מגלם גם דמות של סבתא עיראקית זקנה בתחילת המחזה).

עצם הצגת הטרטיפי בתאטרון מציג אותנו בפני מצב יוצא דופן: הסיטואציה הטרטיפית שונה מהסיטואציות הדרמטיות של מולייר. ברוב מחזותיו ניתן לראות התרות פשוטות יחסית- לרודף הכבוד ניתן תואר אצולה, החולה המדומה מקבל תואר של רופא והקמצן נותר עם הכסף שלו. במחזה טרטיף, לא מספיק להדיר את הנוכל מן החברה, אלא יש צורך להדיר את האשלייה בה שרויה החברה. הבעיה במחזה טרטיף היא לא בדתי הצבוע אלא באנשים המאמינים לו רק בגלל שהוא מקושר לדת ולסממניה בעבותות, ולא ניתן לנתק בין הדברים היפים בדת לבין אנשים העושים בה שימוש ציוני.