באולם קטן בלב שכונת התקווה נזכרתי בסיבה שבגללה תמיד נמשכתי לתאטרון. זו האומנות היחידה שבה אני יכולת לראות בשידור חי את האמן המבצע.  לעומת צורפים, ציירים, פסלים או קולנוענים שיכולים לפרוש עבודת עריכה או יצירה- התאטרון לא מאפשר להסתיר או לטשטש מצב רוח רע, עצבנות או עייפות (בעיקר אם מדובר באולם קטנטן כמו אולם ההופעות של יורם לווינשטיין).

G

במחזמר ‘פרנקנשטיין הצעיר’ צפיתי מהשורה הראשונה. הייתי צריך לדחוף את התיק שלי מתחת לכסא כדי שאחת הרקדניות לא תיתקל בו באמצע פירואט.  במשך שעתיים הסתכלתי לתוך הלבן של העיניים של עשרים שחקנים צעירים, וראיתי רעב ותשוקה.

אבל רעב ותשוקה לא מספיקים כדי ליצור ערב מהנה. צריך מקצועיות, דיוק ותשומת לב. בשנים האחרונות ראיתי הצגות גדולות ומושקעות בניו יורק, תל אביב (ואפילו במנילה). צפיתי בקאסטים עצומים עם רקדנים בעלי גמישות חתולית וסולנים שמגיעים ליותר אוקטבות מאשר פסנתר כנף, אבל בהצגה ‘פרנקנשטיין הצעיר’ נזכרתי בדבר הראשון והחשוב מכולם ששחקנים צריכים- תשוקה.

למרות שלא היה מדובר ברקדנים עם עשרות שנות ניסיון או זמרים עם בעיות זיוף קלות, ההצגה היתה כמעט מושלמת. למרות שמדובר במחזה בידורי ללא מוסר השכל, עצם הקאסט והבימוי היו השיעור עצמו.

על תשוקה ואיברים פנימיים-

המחזמר ‘פרנקנשטיין הצעיר’ (על פי סרטו של מל ברוקס) מספר בערך את הסיפור המוכר של פרנקנשטיין מזווית הראייה של הנכד, שמגיע לרומניה לטפל בנכס המשפחתי ונגרר לתוך התשוקה המשפחתית לריטוש גופות. העלילה של המחזמר לא גאונית, השירים לא נכנסו לי לפלייליסט, והגרסה המקורית (שבה צפיתי ביוטיוב) נראתה קצת כמו קריקטורה  עם תפאורה מושקעת במיוחד ושורת כוכבים בתפקידים הראשיים.

הבמאי שוקי וגנר התאים את הספקטל העצום למימדי הבמה הקטנה מבלי לפגוע בנפח של ההצגה.   למרות שהקאסט נדחס על פני שטח במה סמלי, במשך רוב ההצגה לא הרגשתי שנערכו התאמות מיוחדות,.

.

איך הר געש אינדונזי המציא את פרנקנשטיין? היכנסו והאזינו כאן!-

הגרסה הישראלית הביאה לתפקידים הראשיים שחקנים צעירים שלא התפתו לדמויות החד מימדיות של ברוקס וגילמו אותן באהבה ובכבוד. זו אולי נשמע קלישאה, אבל כבוד לדמות (כל דמות) הוא עניין שמעצים את השחקן.

לדוגמא- אור משה ששיחק את איגור היה מכוסה איפור לבן עם עיגולים שחורים בעיניים (פנדה סטייל), השיער שלו הוסתר תחת ברדס, וגיבנת הודבקה לגבו, ולמרות זאת הוא הציג סקס אפיל ממוסס, כזה שחצה את גבולות הדמות המעוותת והשמיט לי את הלסת במשך כל ההופעה.

גם  גל בן עמרה (שחקן אורח) בתפקיד המפלץ עצמו, היה צבוע בירוק, ונהם במשך רוב ההצגה, ולמרות זאת הציג דמות רעננה ומפתה. (זו לא הפעם הראשונה שבן עמרה מציג צ’ארם נסיכי בעודו מגלם דמות ‘לא אנושית’, כך למשל הוא שיחק את הסוס ב-‘חוות החיות‘ בתאטרון גשר לפני שנתיים, והביס בקלות את שאר התפקידים הראשיים באותה ההפקה).

דור הררי בתפקיד הראשי של פרנקנשטיין הצעיר הפעים אותי, מדובר בשחקן שעמד מרחק מטר אחד ממני ולא ראיתי אותו מתאמץ לשנייה, ואולי כאן נעוץ איזה מכשול נסתר. צפייה בדור הררי היא כמו צפיה בשחקן באולינג שמשיג סטרייקים רצופים. זה מהפנט בחצי השעה הראשונה, זה גורם לי להאמין שזה באמת פשוט בחצי השני, ואחר כך כבר הרגשתי שאני מרים ידיים ואומר ‘ניצחת’.

בהפקה לקחו חלק גם דניאל דלין בתפקיד פראו בלוכר שהיתה שילוב בין מורטישה אדאמס למרגול. (אני לא בטוח שהדיבור הצרוד ייטיב עם מיתרי הקול שלה) דלין הציגה חייתיות מתפרצת במחוך וביריות יחד עם קפדנות של מנהלת משק בית מפלצתית . נועם ערד בתפקיד אינגה עשתה ככל שביכולתה להכניס צבעים נוספים לתוך הבלונד החד גוני של התפקיד, והצליחה בגדול. שיר פופוביץ’ בתפקיד אליזבת’ המציאה מחדש את אלכסיס והאכילה את עירית לינוביץ’ חצץ. אנטון מקלנקו המפקד היה מוטיב חוזר קומדי עם יד העץ והרטייה על העין, יונתן קוגלר היה גנב פוקוס מיומן וכן גם שירן נחום שפלירטטה עם הקהל במיומנות של לוחמת שוורים.

שחקן (שלא הופיע בתוכניה) ועדיין סיקרן אותי מאד היה לירן צ’רנוב בעל שפעת התלתלים הג’ינג’ית שהציג רמה אחת מעל כולם. אולי זה רק אני, אבל אני הרגשתי כאילו הסתנן לתוך הקאסט שחקן מקצועי מברודווי עם רפרטואר של שנים בתעשייה. האם הבחנתי בתגלית השנה בתאטרון לשנת 2020?, לא היה קשה לפספס.

עם זאת, חשוב לציין שני מכשולים בהפקה, הראשון טכני והשני עשוי להיתפש כמעלה. 

פרנקנשטיין ומלחמתו בטיפות הירוקות– המפלץ המפורסם היה מכוסה בצבע ירוק שנמרח ונזל לאורך כל ההצגה. כל מי שנגע בו הוכתם (כולל חלוקים לבנים, וכולל אנשים שישבו בקהל וקיבלו שפריץ באמצע פירואט). אני בטוח שאפשר להשתמש בצבע שמושך פחות פוקוס.

המכשול השני היה סצינה שבה אליזבת נאנסת על ידי המפלץ ובכך מתאהבת בו. לכאורה קמפיין METOO# הפך למסע צלב נגד כל מה שמזכיר ניצול נשים. עם זאת סצינת האונס נראתה לי יותר כמו מנהגת חטיפת הכלות בקווקז, סצינה שלא היתה מגיעה היום למסכים או לקרשי הבמה. מצד שני, סצינה כזו בהצגה של בית ספר למשחק יכולה לחשל את השחקנים להתמודד עם סצינות שמנוגדות להשקפות שלהם.