האם קראתם ספר שסופרת כתבה באצבעות מיובלות?, דפים מוכתמים בגריז מטאפורי?. זה כנראה הספר ‘פרקי מכונות’ מאת סלין אסייג.

מורותיי ורבותיי- אני בבעיה קשה. אני לא יכול לכתוב ביקורת על הספר ‘פרקי מכונות’.

לכאורה, תמיד אני מוצא משהו מעניין לומר, ניסוח מיוחד לציין, השוואה מעוררת מחשבה או חוויה אישית בעקבות קריאה. באשר ל-‘פרקי מכונות’, אין מאין לגשת. אי אפשר לחטוא במטפורות או להשתפך בהקבלות בין הכתיבה של אסייג לקשיחות החומר.  נדמה כי הרומן עצמו הוא מעין מגנט שלילי לבולישט, להתנסחות מיופייפת או להתפעמות קיטשית.

כשנתקלתי לראשונה ב-‘פרקי מכונות’ חשבתי על הסרט ‘אביבה אהובתי’ שעסק על טבחית בטבריה עם כישרון ספרותי שיוצאת לדרכה הכתובה, למרות כל מה שהחברים ובני המשפחה אומרים לה. 

פרקי מכונות, אפוא, הוא רומן מסוג אחר, נטול יומרות, נונשלנטי, נוקב, אגבי, מטלטל ומניח דעת. כיצד זה קורה?. ככל הנראה סוד הקסם מצוי בכך שעצם הקריאה עצמה היא  מעין קריאה ספירלית שמערבת בתוכה בדיה ומציאות כמעין תאומות אבודות של נרטיב וזיכרון מכונן. מעין פועל יוצא של בחינה רוחבית של הספרות הישראלית שמתקשה להכיל בתוכה את נקודת ההשקפה של  נשים מזרחיות או פלסטיניות. על כן הקריאה בספר, ראשיתה במעין מחיקה של הפלואידיות הנעה בתוך מרחב הקריאה המוגדר.

הספר מזמן את הקורא אל חייה של גיבורה אלמונית. נטולת שם, בתוך זמן ומרחב מוכרים ולא מוכרים שחציים מצויים בפריפריה של איזור המרכז וחלקם בתוך מיתוס שנברא לצורך הרומן עצמו.

משעתקת את עצמה

הקריאה ברומן ‘פרקי מכונות’ מכיל בתוכו מעברים בין השפה המאז’ורית, שפת הדוקסה, לבין שפת המיעוט. השפה של אסייג פורצת מתוך גבולות הטריטוריה של התחביר והדקדוק המקובלים ויוצרת מעין זרימה טקסטואלית, שמובילה את הקורא בין התודעה של הגיבורה לבין חייה. ניכר מצב של פירוק מינורי, כזה אשר אמור לקדש את השינוי אך עם זאת יוצר מעין רפובליקה ספרותית זערורית, מקלט תודעתי של חיים שנפלטו אל מחוץ לשיח  הישראלי, ועל אחת כמה וכמה בספרות הישראלית. יש לציין כבר בשלב זה כי למרות קוצרו היחסי של הרומן ניכר כי הוא מכיל בתוכו מינון גבוה של חומר פעיל.

 אסייג מכווננת בספרה מעין “טכניקה של מילוט”. במובן מסוים הקריאה מזכירה לי את השיטות בספר המשותף של ז’יל דלז ופליקס גואטרי אנטי-אדיפוס (Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia.

תולעי ספרים? בפרק הקרוב של ‘העשירייה’ נצא בעקבות אתגרי קריאה שאנשים רגילים ממש לא צריכים, אבל תולעי קריאה עשויים להנות מהם!

השניים שחתרו נגד הגישה המקובלת של פרויד עסקו בעיקר באיתור כוחות הליבידו והשליטה בהם, במטררה לעודד את התשוקה ולא לראות בסובייקט רק ישות העוסקת בריסון עצמי ובעידון עצמי.

כאשר גיבורת ‘פרקי מכונות’ יוצאת אל קורס הכתיבה היא למעשה מבצעת סובלימציה בחייה שלה. היא עוברת מפרק המוכנות בחייה לפרק התשוקה של חייה ולמעשה. גם כאן נוצרת הקבלה לתאוריה אחרת, המודל של מכונת תשוקה של מלני קליין, פסיכואנליטיקאית ופילוסופית. על פי קליין התשוקה  היא “רצון לעוצמה” .  קליין טוענת כי אותו מודל של מכונת התשוקה מנוגד למבנה החברתי הקפיטליסטי המרסן והדכאני.  גיבורת ‘פרקי מוכנות’ עוברת בין שני מצבי התודעה האלו, שהם כמעט מצבי צבירה תודעתיים, בין קפיטליזם לתשוקה, בין נשיות לעבודת כפיים, בין פריפריה למרכז, בין חיים של ‘תכלס’ לחיי יצירה. ערב רב  של שכבות המתלפפות, נכרכות ומוסרות מאליהן.

תשוקה נטולת שם של אישה נטולת שם בתוך דכאנות נטולת של של חברה נטולת שם. 

ההקבלה למכונות ולעבודות המפעל ניכרת בכתיבה באופן טוטאלי. הספר מעמיד מעין מצבת זיכרון לאנשי העמל שסבבו את אותה גיבורה. אנשים מאתיופיה, דרום אפריקה, ארצות ברה”מ לשעבר, ערבים ועוד מגוון רחב של אנשים ששמם לא נשמע מאחורי קולות המכונה הרועמים ומאחורי חומות החברה הרועמות לא פחות. הרומן מציג את המגוון הרחב של בני אדם מאינספור תרבויות שהופכים לסגסוגת ארעית של כוח עבודה. 

פרקי מכונות סלין אסייג ידיעות ספרים, אחוזת בית | מאי 2017 | פרוזה מקור