פרק 2- הספרות שלפני דון קיחוטה

(פתיח).

שלום וברוכים הבאים לפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות’. בעשרת הפרקים של הפודקאסט נדון בתולדות הספרות העולמית. בפרק הנוכחי, נעסוק בתקופה שקדמה לעליית  הרומן.

לאורך רוב ההיסטוריה הייתם יכולים לשמוע סיפור מפי סבא שלכם, לצפות בתאטרון נודד, להאזין לטרובדור המדקלם סיפורי אבירים בכיכר השוק, או לקרוא בעצמם  סיפור מגולגל על קלף.

בפרק הקרוב ננסה לתמצת אלפיים שנות דרמה, סאגות ואפוסים בארבעים דקות.

לכאורה- משימה בלתי אפשרית. הרי יצירות  כמו ‘הקומדיה האלוהית’ או ‘האודיסאה’ – נחקרו על ידי מיטב החוקרים בעזרת מיקרוסקופ!

אבל! כבר הסכמנו על כך שבפודקאסט אנחנו מסתכלים על הספרות בעדשה רחבה וכוללת.

בפרק הקרוב נשאל מה הקשר בין שולחן ערוך לדון קיחוטה?, למה שחקנים ביוון העתיקה ירדו אל הבמה עם מנוף?, מה עשה שייקספיר כדי שלא ישליכו עליו כוסות בירה? ובעיקר- למה לא כתבו על אנשים עניים במשך אלפיים שנות ספרות!”.

 (קטע מעבר).

על מה כתבו לפני עליית הרומאן?

לפני שנעסוק בז’אנרים השונים מהתקופה שקדמה לעליית הרומן, אבקש להעלות את השאלה- ‘מה עניין את הקהל של אותה התקופה’.

לשם כך אפנה ליהודה אלחריזי, שתיאר בספר ‘תחכמוני’ שנכתב במאה ה12, את רשימת הנושאים שהביאו רייטינג לאותם הקדמונים.

אלחריזי כתב:

וכללתי בספר זה: משלים ערבים / בהם מיני מליצות / וחידות נמרצות / ומילי תוכחות / ומשלי נכוחות / וחידושי זמנים / וקורות השנים / ותענוגי אהבים / ושירי עגבים / ומוסר ישישים / ונישואי נשים / וחופה וקידושים / ועניני גירושים / ושכרות שיכורים / ונזירות נזירים / ומלחמות הגיבורים / וקורות מלכים / ועוברי דרכים / ושירי תהילות / ותחנוני תפילות / וחשק עופרים / ועורמת רמאים / ואגדות נפלא ערכם / ולא הלך איש בדרכם.

כלומר, כל נושא שתוכלו להעלות על דעתם, בדגש על סיפורים עם מוסר השכל.

 עם זאת, לכל אותם אפוסים, שירות אפיות, מחזות מרהיבים וסיפורים קצרים היה דבר אחד משותף. לפי בדיקה שערכתי בין מרבית היצירות הקלאסיות שנכתבו מהמצאת הכתב עד לעליית הרומאן, מצאתי גורם אחד שתמיד חזר על עצמו. בהעדרו.

חוסר בעניים. שום ייצוג של אנשים פשוטים מהרחוב. שאיפות ותקוות של ילדים יתומים שחולמים  למצוא את התרופה לצפדינה. או של רועיי עיזים שחולמים להיות טרובאדורים. אנשים עניין ופשוטים, לא עניינו אף אחד.

המחסור החמור באנשים ‘פשוטים’ ‘עמך’, הוא נושא מרכזי שיעלה שוב ושוב בהמשך הפודקאסט.  ה-‘הומניזם’ הוא מפתח מרכזי להבנת התפתחות הספרות. אבל על כך נדבר בפרקים הבאים.

בפרק הנוכחי נבחן את ההתפתחות של  הספרות ה-‘קלאסית’.

לצורך הדיון חילקתי את הז’אנרים השונים באופן מאד גס, לשלושה סוגים עיקריים:

הראשון- מחזות. בהם הסיפור מסופר בצורה של הצגה עם גיבורים, דרמה ופאתוס.

השני חיבורים דתיים, פילוסופיים וסאטיריים.

השני- אפוסים ושירה אפית– המתארת גיבורים, מסעות, אבירים וכיבושים.

(קטע מעבר).

התאטרון הוא היצירה הדרמטית הקרובה ביותר לספרות. כל מחזה מורכב מאותם אלמנטים של אקפוזציה, סיבוך, התרה, קתרזיס. המבנה שעליו דיברנו בפרק הקודם.

לאורך ההיסטוריה, אפשר לציין שלוש נקודות חשובות מבחינת התפתחות  התאטרון.

השאלה שנבחן, כעת, היא- איך וכיצד התאטרון לאורך ההיסטוריה השפיע על העלייה של הרומן המודרני.

התאטרון היווני

ביוון העתיקה, המחזות היו חלק מפולחנים דתיים ובמשך הזמן הפכו לערש התרבות המערבית.

עם זאת, קשה מאד לקרוא את אותן המחזות ללא הכנה מוקדמת.

ביוון הקדומה, הקהל הגיע לתאטרון אחרי שהוא הכיר כבר את הרקע למחזה.

הצופה ממוצע כבר הכיר את הסיפור של אדיפוס, והנבואה שניתנה להורים שלו על כך שהוא יהרוג את אביו וישכב עם אמו. המחזה עצמו מתרחש אחרי שכל הדברים האלו קרו ואדיפוס נמצא בעיצומם של המאמצים להציל את העיר מפני המגיפה שהוא עצמו גרם.

אם לא הכרתם את הסיפור המקדים- כמעט ואי אפשר להבין את העלילה של המחזה . זה כמו לצפות בפרק הסיום של סדרת מתח מבלי להכיר את הנפשות ואת העלילה בעונות הקודמות.

על מה מה דיברו במחזות ביוון העתיקה?

במרבית המחזות עולות שאלות עקרוניות באשר למקומו של האדם בעולם, קבלת דין שמיים , נשים הנלחמות על זכויותיהן, מחיר הגאוותנות האנושית. נושאים רבים שמתאימים לרעיונות המודרניים.

עם זאת, מרבית המחזות עמוסיי התוכחה ביוון עוסקים בנושאים ורעיונות חברתיים ודתיים. פחות בדמויות עצמן, ברצונות ובשאיפות שלהן. הדמויות מייצגות את המעמד או המגדר אליהן הן משתייכות, והנכונות או חוסר הנכונות לקבל את מרותם של השליטים והאלים.

כיום אנחנו מסתכלים על המחזות של יוון העתיקה, דרך ראייה מודרנית, ובוחנים את האלמנטים שקל לנו להתחבר אליהם.

 לדעתי, הקריאה המודרנית דוחקת לפינה את המשמעויות המקוריות, הדתיות וההיסטוריות של אותן היצירות.

למשל, המחזה ‘ליזיסטרטה’ מאת אריסטופנס נחשב לאחד המחזות הפמיניסטיים הגדולים בהיסטוריה מכיוון שמוצגות בו קבוצת נשים הפותחות בשביתת מין כדי לעצור את המלחמה. נשמע כמו רעיון טוב?

אם נשאל את הפילולוגית פרופ’ רפאלה קנטרלה, (פרופ’ לפילולוגיה קלאסית במכון ללימודים גבוהים בפירנצה) נקבל דווקא תשובה הפוכה לגמרי!.

 קנרטלה טענה כי אריסטופנס גדל באתונה שהיתה מפוארת ועטורת תהילה עקב נצחונות צבאיים, ובמשך הזמן ירדה מגדולתה.

 על כן אריסטופנס כתב את המחזה שטען ‘איך אתם, הגברים אפשרתם לנשים העלובות האלו למנוע מכן לצאת למלחמה הקדושה!?’.

אבקש להעלות רעיון שכמעט ובלתי אפשרי לאשש או להפריך- אבל רעיון עקרוני לצורך הדיון- מה יקרה- אם נחליף את אנטיגונה בליזיסטרטה או את אלקטרה במדיאה?. – האם מדיאה היתה מתעקשת לקבור את אחיה? האם אנטיגונה היתה פותחת בשביתת מין? או הורגת את הילדים שלה כנקמה על הבוגדנות של בעלה? אם אדיפוס היה במקום אגממנון. האם הוא   מצווה להחריב את טרויה והורג את בן דודו כדי להתחתן עם קליטמנסטרה?

אי אפשר לדעת.

את הראיה שמצדיקה את הטענה שלי נוכל למצוא במוסכמה תאטרונית שנולדה ביוון העתיקה.

מכיוון שהמחזות עסקו בחברה, מוסר ומקומו של האדם, במקרים רבים לא היה צורך להגיע לפתרון הולם, או לתשובה חד משמעית. המחזאים העדיפו לזרז את הסיפור כדי להגיע לסוף ולקתרזיס.

על כן התאטרון ביוון העתיקה המציא את מושג  ה- ‘דאוס אקס מאכינה’- הטכניקה הספרותית האיומה ביותר שאי פעם נוצרה.

במחזות רבים העלילה היתה מגיע למבוי סתום, ועל כן היו מורידים את אחד האלים אל הבמה, בעזרת מנוף. אותו האל היה פותר את כל הבעיות, בפתאומיות.

למעשה, עד היום אפשר למצוא בסדרות וסרטים את הגרסה המודרנית של ה’דאוס אקס מאכינה’. כשמקיגוור תלוי על סלע והמסוק מגיע ברגע האחרון לעצור אותו. או משרד עורך דין שעומד לפשוט את הרגל בגלל חקירת רצח שלא נמצא לה פתרון, כש-פ-ת-א-ו-ם נופל התיק הסבתא ומתגלה האקדח המפליל.

פתרון ה-‘דאוס אקס מאכינה’ שנולד ביוון העתיקה, מעיד על כך שההתפתחות של הדמויות היא לא העיקר, אלא הקידום של העלילה, והנושאים הדתיים והמוסריים בהם היא עוסקת.

(מעבר).

את חוסר הרלוונטיות של הדמויות אפשר למצוא גם ברומא העתיקה עם קומדיות האטלן, גרסה מוקדמת של הקומדיה דל’ארט’ה.

בשני המקרים העלילות היו זהות ולדמויות היו שמות קבועים.

בקומדיה דל’ארטה ברנסאס הקהל הגיע כשהוא יודע מראש אילו דמויות ישתתפו במחזות.

בכל מחזה היה את פנטלון- האב הקשוח, ארלקינו המשרת השובב והזללן, הדוטורה- המשכיל הקשקשן, וכמובן שני נאהבים.

לאורך מרבית ההיסטוריה נדדו תאטראות והציגו פארסות מגוכוחת שהציגו עלילות מחיי המעמדות הגבוהים.

(מעבר)

כאשר עוסקים במחזות בתקופה שקדמה לעליית הרומן, חייבים להזכיר את שייקספיר.

המחזאי הבריטי שפעל במאה השש עשרה הוא מקרה של ‘יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל’, שיקספיר פעל בתקופה בבריטניה שבה בידור   היה עניין שנועד לרתק את הקהל ולמשוך את הצופים.

 המחזות של שייקספיר מציגים, ככל הנראה לראשונה בהיסטוריה, דמויות שלא היו יכולים להתחלף בין מחזה למחזה. הרצונות, התקוות והשאיפות של אותן הדמויות עמדו, לראשונה, במרכז המחזות שכתב.

הסיפור של שייקספיר, הופך למרתק אף יותר כאשר מתייחסים למציאות שבה הוא פעל. התאטרון היה בידור זול ומהנה להמונים. מי שרצה לחסוך על תאטרון יכל ללכת לצפות בהצגה מרתקת פי כמה בכיכר העיר- הוצאה להורג.

אם כבר אנשים ויתרו על ההזדמנות לצפות באדם אחר מוציא את נשמתו על חבל. הם בדרך כלל היו יושבים בתאטרון, שותים בירה או יין, מאיכות גרועה (בכל זאת, בריטניה). את השיכורים חמומי המוח היה צריך לרתק ללא הרף. אם שיכור לא היה מתעניין במחזה הוא יכל להשליך את הכוס על השחקנים.

יתר על כן, הקהל היה נכנס ויוצא מהתאטרון.  היה צריך למשוך את המחזות על פני זמן ארוך מאד, ולדבר בפאתוס זועק כדי לרתק את הקהל.

למרות החדשנות של שייקספיר ההשפעה שלו על התאטרון היתה מועטה מאד אחרי שנפטר. ישנן הרבה סיבות לכך, אבל הסיבה העיקרית לך היא שעשרים וחמש שנים לאחר מותו, התאטרון נסגר לשמונה עשרה שנה.

 שמו של שייקספיר זכה לתהילה רק לאחר יותר ממאה שנים כאשר החלה לבצבץ  התקופה הרומנטית ש-‘גילתה’ את שייקספיר מחדש ועשתה לו קאמבק.

במשך כל אותו הזמן, ולמעשה עד למחזות של איבסן וצ’כוב המשיכו להיכתב מחזות מוסר, טרגדיות מלודרמטיות וקומדיות רומנטיות, אשר נעלמו ברובם אל מעמקי ההיסטוריה.

לראייה- קחו את הסיפורים של האופרות הגדולות ונסו להציג אותם על הבמה ברמת העלילה בלבד. 

האם אפשר להציג את הספר מסביליה או את נישואי פיגארו כמחזה בלבד?. לא בדיוק. בתור מחזות הם היו די מגוכחים (שניהם נכתבו על ידי פייר בומרשה). ההצדקה היחידה לסיפורים האלו היא המוזיקה של מוצארט.

כך גם לוצ’יה די למרמור, כרמן, שיקוי האהבה, חליל הקסם, דון ג’ובני, דון קרלו, קוולריה רוסטיקנה (אבירות כפרית), פאלייצ’י, נורמה.

כל אלו אופרות בעלות משמעות מוזיקלית נפלאה, עם אריות נהדרות, וקטעים קונצרטנטיים מפעימים. 

אבל ברמת העלילה?- זה לא ממש עובד.

 באופן כללי, ובתיאור די גס, מרבית האופרות נכתבו על בסיס עלילות תבניתיות  עם סוף טראגי ידוע מראש.

האופרה טורנדוט, למשל, נחשבת לאופרה חתרנית ויוצאת דופן כי הדמות הראשית לא מתה בסוף.

מרבית האופרות התבססו על מחזות שהיו פופלאריים בעבר. אבל כיום אף תאטרון לא מעץ להעלות אותן.

בישראל הועלו בשנות השישים כמה מאותם מחזות (כמו הספר מסיבליה, או טורנדוט, שניהם בתרגום של אלתרמן).

 אלו טענות מקוממות, אני מודע לכך.

 אבל עדיין ההיסטוריה עומדת לצידי.  אם ניקח למשל את המחזה פיגמליון שהפך ל-‘גברתי הנאווה’. עד היום הסיפור שברנד שו כתב כמחזה מוצג ברחבי העולם גם בגרסה המוזיקלית, וגם בגרסת המחזה המקורי.

 אותו הדבר תקף גם ל-‘אביב מתעורר’, סוויני טוד’, ‘שיקאגו’ ו-‘כלוב העליזים’. שמציגים גם כמחזות זמר וגם כהצגות.

לסיכום. התאטרון התקשה מאד להשפיע על ההתפתחות של הרומן המודרני. היוצא מן הכלל המעיד על הכלל היה שייקספיר שזכה לקאמבק רק שנים לאחר מותו. התאטרון המשיך להציג עלילות בסיסיות וצפויות, דמויות שטחיות וסיפורים חסרי מעוף. לא משנה איך נהפוך את התמונה. לתאטרון אין קרדיט ממשי להתפתחות של ספרות הפרוזה שאותה אנחנו מכירים כיום.

(מעבר)

יצירות העוסקות במוסר או בביקורת הממסד הדתי-

מאז עליית הנצרות באירופה ועד לעליית הרומאן, רוב תושבי היבשת קמו בבוקר ושאלו את עצמם- ‘איך אני לא מגיע לגיהנום’.

במשך ימי הביניים לא היתה כמעט חירות מחשבתית. לא היה מושג כזה ‘חילוניות’ או תרבות ‘חילונית’. כל הציורים שצויירו הציגו את ישו , מריה, או את שניהם ביחד.

רוב החיבורים שנכתבו עד לתקופת הרנסאנס עסקו בנושאים דתיים.

גם ביהדות, כמעט כל החיבורים שנכתבו מאז ימי בית שני כללו תכנים דתיים. בין אם זה המשניות, התלמוד, וכן פירושים שונים מרש”י ועד הרמב”ם.

עם זאת, כתיבה חילונית נכתבה דווקא במהלך ימי הביניים בספרד.

אבל גם לזה יש הסבר משכנע- ספרד היתה מוסלמית. היתה פתיחות רבה יותר לחשיבה ביקרותית, לאומנויות ותרבות חילונית.

לטענת הפזמונאי והד”ר דן אלמגור, השירים החילוניים של משוררי ספרד נכתבו  דווקא על ידי יהודה הלוי, שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא, שהיו רבנים גדולים ומנהיגי קהילות, הכירו את התנ”ך על בוריו ואת התרבות היהודית לאורכה ולרוחבה.

 הם רצו להפיץ את העברית, ולהפיח חיים בתרבות העברית שהיתה לשון קודש בלבד. אותם המשוררים שחיו בספרד רצו לומר- גם לנו יש  ‘שירי יין וחשק, אפילו שירה הומו-אירוטית’  לא צריך לחפש ‘בחוץ’.

באותם הימים, של תור הזהב של יהדות ספרד, שאר אירופה חייתה עדיין תחת ‘חשכת ימים הביניים’. כאמור- אי אפשר לחשוב אחרת, להתנהג אחרת או להטיל ספק באצולה או בשלטון הכנסיה.

עם זאת, מפעם לפעם עלו לפני השטח כותבים שניגחו את המשטר הכנסייתי הנוקשה, וכתבו יצירות סאטיריות.

למעשה, שתי הדוגמאות הטובות ביותר ליצירות סאטיריות שכאלה נכתבו בערך באותה תקופה במאה ה14 על ידי שני איטלקים- דנטה שכתב את ‘הקומדיה האלוהית’ ו-בוקאצ’יו שכתב את הדקמרון. שניהם גדלו בפרינצה, השתייכו למעמד גבוה ושרתו בתפקידים בממשל, ואפילו הגיעו בתפקידים דיפלומטיים לוותיקן.

דנטה, שמאס בשלטו המושחת כתב את ה-‘קומדיה האיטלקית’ בשפת העם- האיטלקית, ולא בלטינית. ביצירה הוא מתאר כיצד הוא חווה משבר רוחני, נפגש עם המשורר הרומי וירגליוס ויוצא למסע גילוי עצמי, שעבר בדרך גם בגיהנום- שם הוא פגש אנשי ממשל מפירנצה וכן אנשי כנסיה, שהגיעו לגיהנום בגלל דרכיהם הרעות.

בוקאצ’יו, כעבור מספר שנים, כתב את הקמרמון- אוסף של מאה סיפורים מתקופת הדבר השחור. במסגרת הסיפורים הוא תיאר את היהודי שנסע לרומא להתנצר (כי אם יש כזו שחיתות גדולה והאל לא עושה כלום- כנראה הם יודעים משהו שאני לא יודע), וכן על האישה שחזרה בתשובה, הלכה להתבודד בהרים, רחצה עירומה בנהר, ראתה כומר עירום, הבינה שלה יש גיהנום בין הרגליים, לכומר יש שטן בין הרגליים, ועל כן יש להכניס את השטן לגיהנום למען שלום צרפת. סיפורים פרועים, מצחיקים, גסים ומגוכחים.

ההיסטוריון פרופ’ מיכאל הרסגור שחקר את התקופה בעבודת הדוקטורט שלו מצא כי בבתי אצילים באותה תקופה היא ספריות ללא תנ”ך או ללא אוונגליון אבל לא היו ספריות ללא הדקמארון. בתקופה שלא היו מכונות דפוס ואת היצירות היה צריך להעתיק בכתב יד.

לא רק באיטליה הועלו רעיונות חתרניים בדמות סאטירה רבת מכר.

במאה ה-16 חי בצרפת כומר ורופא, בשם פרנסואה רבלה, שגם הוא היה קשור לותיקן בקשרים דיפלומטיים, וגם היה מקשור למלך  פרנסואה הראשון.

רבלה כתב סאטירה נגד הכניסה בשם ‘גרגנטואה ופנטגרואל’, אודות צמד ענקים זללנים וגסי רוח שמסתובבים בצרפת ומקימים מסדר של נזירים ונזירות, שחיו ביחד, אכלו, שתו, ישנו והתעוררו כרצונם וכמובן שכבו באורגיות המוניות.

במקרה אחר הוא מתאר את אוניברסיטת פריז שמקטלגת על מדפים סוגים שונים צואה.

יוצר נוסף שזכה לתהילת עולם בזכות סאטירה שכתב הוא ג’ונתן סוויפט מ-‘מסעות גוליבר’. רובינו מכירים את ‘גוליבר’ כספר ילדים המספר על מסעותיו לארץ הגמדים ולארץ הענקים.

 סוויפט, למעשה, תיאר בספר שתי עלילות  נוספות אשר הציגו את מסעותיו גם לארץ הסוסים שבה בני אדם הם חיות והסוסים הם בני תרבות, ולארץ של מדענים המגרשים כל אדם שממציא משהו בעל משמעות.

ג’ונתן סוויפט  חתם בשם בדוי על הסיפור, מפני שחשש שהביקורת נגדו תוביל אותו לחבל התליה, אבל הספר התקבל באהדה רבה ותשומת לב חיובית. לאחר שלוש שנים הוא ניסה, שוב, לזעזע את האומה האירית כאשר פרסם דו”ח מזויף של סטטיסטיקאי שמצא פתרון לבעיית הילודה והרעב באירלנד. פשוט לאכול את הילדים המיותרים שמכבידים כלכלית על ההורים ש ועל החברה.

סוויפט, הוא דוגמה נוספת לכך שעדיף לבקר את החברה עם קריצה או חיוך.

עם זאת, בניגוד לדנטה, בוקצ’יו ורבלה לא היה לו גב כלכלי ומעמד גבוה שיגן עליו מנקמת הכנסיה, ועל כן הוא הסתכן וחתם בשם בדוי.

(מעבר)

היצירות הסאטיריות, לאורך ההיסטוריה הנגישו רעיונות חדשים לקהל הרחב באופן מוצלח פי כמה מהחיבורים הפילוסופיים הגדולים, שהשפיעו לאורך זמן על הוגי דעות, אבל התקשו מאד להגיע לקהל הרחב.

‘לוויתן’ של תומס הובס, ‘הנסיך’ של מקיאוולי, ‘אוטופיה’ של תומס מור.

 כל אלו הם ספרים בעלי מטרות פילוסופיות שניסו להלביש בלבוש של ספר קריאה לקהל הרחב. אפילו ז’אן ז’אק רוסו שנואש מלהשפיע על החברה בעזרת כתבים פילוסופיים כמו על ‘האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני,’ ניסה להקליל את הכתיבה שלו, וכתב את המסה ‘על החינוך’ בתור רומן חינכה בשם ‘אמיל’. כאמור, כדי להגיע לקהל רחב יותר.

כעת, נחזור לשאלה המרכזית שלנו לפרק, וננסה להבין האם כתיבה מסות או חיבורים פילוסופיים או סאטיריים השפיעו על עליית הרומן?.

שוב התשובה היא- לא ממש.

[חיבורים פילוספיים וביקורת חברתית  לאורך מרבית ההיסטוריה ‘נתקעו’ במעין לופ שהקשה על הכותבים. אם היצירה היתה נשכנית, בועטת ובעלת ביקורת רצינית היה סיכוי טוב שהכותב ילך לכלא או לגרדום.

סופר היה צריך מעמד וכסף כדי להגן על עצמו. אם מישהו רצה לכתוב חיבור פילוספי הוא היה צריך לקחת בחשבון שיהיו לו מעט מאד קוראים. ]

לדעתי, עליית הרומאן הושפעה באופן מועט מאד מחיבורים פילוסופיים וכתבים סאטיריים.

(מעבר)

אפוסים

האופן השלישי בו התגלמו סיפורים ועלילות דרמטיות, לפני עליית הרומן, הוא באפוסים. השירות האפיות ועלילות האבירים מקנטברי, דרך האיליאדה ועד פאתי גיאורגיה.

מרבית האפוסים עסקו במגוון מצומצם מאד של נושאים- גבורה, אבירים, חרבות ומלחמות. שירי הלל ותפארת, לצד תיאורי מלחמות וקרבות.

למרות שנכתבו אפוסים שונים, במקומות ותקופות שונות, ניתן לצמצם את הסיפורים למינימום.

 אתן כמה דוגמאות מעלילות עיקריות של סיפורי גבורה:

עוטה עור הנמר, גאורגיה- (המאה ה14) שַׂר הצבא אַבְתַּנְדִּיל מתאהב בבת המלך טִינָטִין. היא נחטפת והוא יוצא להציל אותה בעזרת אביר בשם טָרִיאֵל.

שירת אל-סיד- ספרד המאה ה11. האביר אל-סיד יוצא לקרבות שונים ומסמרי שיער כדי להדוף את הפלישה המוסלמית, ומצליח באופן חלקי.

 לאחר מכן הוא יוצא לטולדו להשיב את החרבות שלו ולנקום את כבודן של שתיים מנשותיו דוניה אלווירה ודוניה  סול.

שירת ביוולף-  אנגליה (בפועל דנמרק) המאה העשירית.   עלילות גבורה, מלחמות ומפלצות . עם קליימקס נפלא במהלכו בייוולף האביר הזקן שולח את ויגלאף הצעיר כדי לצאת להילחם בדרקון במטרה להציל… גביע מוזהב.

השירות האלו נכתבו, לרוב, בהקשרים דתיים. מעין אפוסים שנועדו לרומם את רוח הלוחמים ולפאר את העמים השונים.

 למרות ההסברים הפשטניים, האפוסים האלו, הזהים כמעט מבחינת תוכן, צוטטו, ושימשו השראה לדורות רבים של משוררים וכותבים.

(מעבר)

כאמור, האפוסים עסקו בעיקר בגבורה ובקרבות ובעיקר בגיבורים העשויים ללא חת.

אם בתחילת הפרק טענתי כי היה אפשר להחליף את גיבורי הטרגדיות היווניות מבלי שהעלילה תשתנה, כעת אני טוען כי בקלות  כי ניתן להחליף את אודיסאוס בזיגפריד ואת רולן במלך ארתור או אל סיד ועדיין העלילות וסיפורי הגבורה ימשיכו כפי שהם. כי כל גיבורי האפוסים בעלי אותן תכונות אופי.

(מעבר)

חשוב לציין כי מכל הסוגות הספרותיות שהזכרתי בפרק, האפוסים ועלילות האבירים היו הרווחות ביותר בהיסטוריה. לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לכתוב אותן, לא היה צריך לחשוש מפני הכנסיה, לא היה צורך אפילו בעדת שחקנים וכרכרה נודדת.

למעשה, ספרות האבירים היתה כל כך פופולארית עד כי יוסף קארו, מחבר ‘שולחן ערוך’ הזהיר את העם היהודי מפניהם:

“ספרי מלחמות (ודברי הימים של מלכי אומות העולם) וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין (…) אסור לקרותן בשבת ואפילו לעיין בהם (…) ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסין הם בכלל מחטיאי הרבים”.

במילים אחרות, סיבכתי את כולכם כי הקשבתם לי עד כה.

ספרות האבירים היתה כל כך פופלארית, אפילו כשלא היו עוד אבירים באירופה.

 רוב העלילות הציגו אביר מטעם עצמו שמגיע לעיר כלשהיא, ואומר – ‘אני האביר הגדול פלוני אלמוני, אני מזמין לקרב כל אביר שחושב שהוא יכול להתמודד מולי’, ואז היה קרב ואותו אביר ניצח וגם זכה לרוב בנסיכה היפה.

במאה ה16 חי מיגל דה סרוונטס, עוזר קרדינל שנשבה על ידי פיראטים ברברים מאלג’יר, השתחרר מהכלא, חזר לספרד, כתב כמה עשרות מחזות איומים לתאטראות נודדים, ובשלב כלשהו ישב בכלא בגלל חובות.

במשך השהות  בכלא הוא החל לכתוב סטאירה על סיפורי האבירים בשם- ‘דון קיחוטה דה למאנשה’.

הוא לא שם לב, אבל הוא כתב את הרומן הראשון בהיסטוריה בו היה אפשר להבחין בדמות ראשית אחת מההתחלה ועד הסוף. ב

עקבות ההצלחה של דון קיחוטה הוא כתב חלק שני, ובו הגיבורים דון קיחוטה וסאנשו פאנצ’ו יודעים שהם דמויות מצליחות ושקוראים רבים אוהבים את הסיפורים שלהם.

הספר של סרוונטס לועג, כאמור, לאותם סיפורי אבירים, האביר דון קיחוטה יוצא למסעות הזויים, וכן הוא גם נלחם פעם אחת בתחנות רוח. אספקט קטן שהפך מזוהה עם הסיפור ואפילו למטבע לשון. לצורך העניין דון קיחוטה באמת היה מופתע מתחנות רוח מכיוון שהוא נדד לכיוון הולנד. ספרד היתה מדינה חקלאית ומפגרת מאד, טחנות הרוח הפתיעו אותו מסיבה ברורה- הוא מעולם לא ראה מבנה מוזר ומרשים שכזה.

הספר דון קיחוטה השפיע על סופרים רבים שהלכו בעקבותיו.

 מנדלה מוכר ספרים למשל כתב את מסעי בנימין השלישי שיוצא למסעות עם החבר שלו שנקרא ‘סנדריל האישה’, כי הוא היה רכרוכי ונשי, ואשתו היתה מרביצה לו.

בגרסה של מנדלי מוכר ספרים, הצמד הופכים למעין יוסי וג’אגר עם משפטים אלמותיים כמו- “מחמל נפשי, ראוי אתה לנשיקה, לנשק כל אבר מאברי גופך!”” – קרא בנימין בששון, מחבק את סנדריל-האשה ומגפפו.”

מלבד ההשפעה של סרוואנטס על מנדלה, כמעט ואין השפעה ישירה של הרומן הראשון על הכותבים הבאים אחריו. גם כותבים שאהבו את את דון קיחוטה קראו אותו והושפעו ממנו, לא לקחו בהכרח את האלמנט של ‘דמות מרכזית אחת והתרכזות בחיי הנפש שלה’.

עם זאת, הז’אנר שסרוואנטס לעג לו, ז’אנר רומן האבירים, היה בכל זאת, היסוד המשמעותי ביותר לעליית הרומן.

זאת מכיוון שרומנים שהציגו אבירים, תיארו מסעות, ומסעות הציגו חברות שונות, כפרים שונים ומנהגים שונים. במהלך הזמן נעלמו האבירים ונכנסו נוודים וסוחרים שקורות המסעות שלהם הפכו למה שמכונה הרומן הפיקרסקי.

קורות טום ג’ונס, קנדיד, רשימת מועדון הפיקווקים, מול פלנדרס, כל אלו הם גרסאות שונות של רומן המסעות. רובם התחילו כסיפורים בהמשכים והציגו, כל חלק במסע כסיפור שלם בפניי עצמו. מעין שלב באבולציה ששילבה בין רומני האבירים והסיפורים הקצרים.

השאלה היא למדה לקח כל כך הרבה זמן מהמצאת הדפוס ועד לעליית הרומן. למה ‘החטא ועונשו’ לא נכתב בימי הביניים כשחטאים היו רלוונטים פי כמה, למה יוליסס לא נכתב בזמן הרנסאס כשספרות יוון העתיקה ‘עשתה קאמבק?’.

למה במשך מאות שנים ספרות אבירים ורומנטים רומנטיים היו הז’אנר הנפוץ ביותר?. על כל זאת ועוד בפרק הבא.