שלום וברוכים הבאים ל-‘קיצור תולדות הסיפרות’.

בַּפְּרָקִים הַקּוֹדְמִים עסקנו בעליית הרומן  במאה ה19, כיצד סיפורי אבירים מימי הביניים התאחדו, התחדדו והתגבשו לכדי  ה-רומנים שקונים היום במבצעי ‘ארבעה במאה’.

בַּפְּרָק הקרוב נעסוק בתהליך ההפוך שעובר הרומן במהלך העשרים.   הרומן מתפרק, נרמס, מגיע למבוי סתום וּבוֹנֶה את עצמו מחדש.

אך לפני שננסה לקחת כמה דגימות סיפורתיות מתוך האוקיינוס הביבליומאני ששוטף את העולם, נפתח באנקדוטה שולית ולא רלוונטית, שתמחיש בצורה הטובה ביותר את הבעייתיות שבעיסוק בסיפרות -המאה- העשרים.

בתחילת המאה- צץ ז’אנר דרמטי חדש להמונים – הקולנוע.  

צורה חדשה להנגיש סיפורים.

כיום כשמנסים לקטלג בצורה אקדמית את העיסוק בסיפרות ובאומנויות דרמטיות אחרות (קולנוע ותאטרון)  מחלקים את היצירות בין שלושה סיווגים עיקריים – מה שיוצר פלונטר משעשע באשר ליחס בין ‘קלאסי’ לעומת ‘מודרני’ ו-‘פוסט מודרני’- הרעיון ההרסני שטוען שלשום דבר אין חוקים, היופי הוא בעיני המתבונן וְכָל אֶחָד יכול להבין מהיצירה מה שהוא רוצה ▼

תחילת המאה העשרים היא נקודת חפיפה מרתקת שכנראה מעולם לא התייחסו אליה בEמחקר הסיפרות.  

ברבע הראשון של המאה,  הקולנוע שהיה בחיתוליו, הציג סרטים ‘קלאסיים’.  התאטרון ‘התחדש’ במחזות ‘מודרניים’ שעה שניצני ‘פוסט מודרניות’ כבר נראו בסיפרות.

שלוש תקופות משמעותיות בשלושה סוגים של אומנויות דרמטיות, כל אומנות ‘אומללה בדרכה שלה’.

(מעבר)

כדי להבין את נקודת ההתייחסות לקולות הבולטים של הרומן במאה העשרים צריך להתייחס קודם כול לחידוש שהגיע דווקא מתחום התאטרון.

תזכורת!- מחזות קלאסיים, עסקו בדמויות שהדהדו את הגדרת הדרמה של אריסטו שטען כי  הגיבור הטרגי מייצג את סבלו של האדם, אך עם זאת הוא חייב להיות נעלה מהם. כלומר מלך או דוכס.

המחזות הקלאסיים הציגו טירות, ואולמות נשפים עם גרמי מדרגות רחבים ושנדילירים. כלומר, התעללות אכזרית בְּפוֹעֲלֵי הַבָּמָה.

המחזות המודרניים, לעומת זאת, התרכזו בתוך בית אחד או סלון אחד עם ספה באמצע הבמה.

ב-‘האדה גאבלר’ מאת המחזאי הנורבגי הנריק איבסן מוצגת אישה פמיניסטית שלא אוהבת את בעלה ורוצה לתקן את העולם ומתאבדת, וזהו.

במחזה ‘שלוש אחיות’ של צ’כוב מתוארות שלוש אחיות שרוצות לעבור מהפרובינציה הרחוקה לעיר הגדולה מוסקבה. וזהו.

אלו סיפורים שנשמעים פשטניים. אז זהו – שממש לא.

למרות שנדמה כאילו מדובר בעלילות חלולות וחסרות פואנטה, מדובר ביצירות שמתארות מאבקים עצומים, ולרוב גם טראגיים-

בין הדמויות לבין עצמן.

המחזאות של סוף המאה התשע עשרה הולידה את הרעיון היחידי שהיה עקבי במהלך המאה העשרים. תהליך שמַּקִּיף גם את הסיפרות וגם את הקולנוע התאטרון וסדרות הטלוויזיה.

תהליך הגמילה מקתרזיס.

(קטע מעבר).

המאה העשרים נראית כאילו התסריטאי של ההיסטוריה התרשל בתפקיד שלו. מתח ומרח את ימי הביניים, השתעשע ברעיון הרנסאנס, נזכר ברגע האחרון להכניס את המהפכה התעשייתית, ובשנים הספורות והאחרונות לפני סוף המילניום, הוא נזכר שצריך לזרז עניינים ולכן הנחית שתי מלחמות עולם בטווח של שלושים שנים, מהפכת תעופה, פצצת אטום, מסך ברזל יורד, חומת ברלין מנותצת והמצאת המודם.

התקופה הסוערת הזו מצאה את דרכה אל אינספור עטים, מכונות כתיבה ומקלדות של סופרים וסופרות.

אבל למרות המורכבות של הסיפרות במאה העשרים, והשינויים והמעברים בין קומוניזם לנאציזם, נדמה שֶׁבִּתְחוּם הַסִּפְרוּת עדיין כולם תמימי דעים.

באופן משונה למדי סיפרות המאה העשרים מסומלת כמעט בכל מחקר, ספר או מאמר,  בתור המאה של ג’ויס ו-‘יוליסס’, פראנץ קפקא ו-‘המשפט’, מרסל פרוסט ו-‘בעקבות הזמן האבוד’ ווירג’ינה וולף עם ‘אורלנדו’ ו-‘אל המגדלור’ .

אי אפשר להתייחס לדרך המורכבת והפתלתלה שעוברת הסיפרות מבלי להזכיר אותם, שלא לומר – להעלות אותם על נס ולפאר אותם.

אלו יצירות יומרניות מאד.

היה יומרני לכתוב אותן,

יותר יומרני לקרוא אותן,

יותר יומרני לקרוא אותן ולטעון שזו הייתה קריאה קלה ושוטפת,

אבל הכי יומרני זה לומר שאלו יצירות שנועדו לנוי –

כמו שמלה של ז’אן פול גוטייה שעשויה מכפיות, עולה מליון דולר, אבל אף אחת לא תלבש אותה לערב גאלה.

(מעבר)

כאשר אני מתייחס ליצירות הגדולות של המאה העשרים בתור יצירות ‘נוי’, אני מתכוון לכך שאלו יצירות בעלות ערך אומנותי גבוה וערך סנטימנטלי או חברתי שהפך לסמל.

אבל היצירות האלה יוצאות דופן, מכיוון שאלו יצירות מופת שלא יכולות לתת דוגמא. אפשר להתרשם מהן, אפשר לחקור אותן, אפשר להתפעל מהן, אבל כמעט ואי אפשר ללכת בעקבותיהן.

למה אני מתכוון-

בכל דור ודור עד המאה העשרים, כל יצירת מופת הייתה מופת ליצירות שבאו אחריה.

האיליאדה והאודיסאה הולידו אינספור שירות אפיות מסביב לאירופה.

הרומנים של צ’ארלס דיקנס הולידו יוצרים רבים שהלכו בדרכו וכתבו גם הם על חלכאים ונדכאים, יתומים ועזובים, באותו הסגנון ובאותה הנימה.

מארק טווין פתח את השער לסיפרות ילדים ונוער שמדברת בגובה העיניים ושפה עממית.

איבסן הפך את התאטרון הרזה והדרמות המשפחתיות אפופות הסודות והתוכחה למעין מוסכמה תאטרונית שתחזור על עצמה מארתור מילר האמריקאי ועד ענת גוב הישראלית.

טולקין, אבי סיפרות הפנטזיה, יצר ארכיטיפ של עולם ימי ביניימי שכמעט כל ספר פנטזיה יהדהד אותו בצורה כלשהיא.

אבל! – כשמגיעים לקלאסיקות הגדולות של המאה העשרים אי אפשר לכתוב שום רומן שהוא ‘כמו יוליסס’ או ‘קצת כמו יוליסס’, או “מהדהד” את יוליסס.

למען אלו מבין המאזינים שלא נטשו את הפרק והלכו לכתוב מכתב תלונה לחינוכית, אספר על מה  שקורה, למשל, ב-‘יוליסס’.

איש אחד בשם לאופולד בלום מבלה יום שלם בדבלין, בירת אירלנד. אותו אדון בלום עובר שגרה יומיומית שמתוארת בספר כמעין הקבלה לסיפור האיליאדה והאודיסאה. כל פרק בעל מאפיינים שונים של כתיבה, מוטיבים והקשרים ליצירות קלאסיות.

פרק אחד ‘טייק אוף’ על שירת ימי הביינים, פרק אחר ‘בנוסח’ כתיבה עיתונאית ופרק אחר בסגנון של שאלות ותשובות.  

בשלב כלשהו בספר מתואר מונולוג בן עשרים עמודים של אשתו, מולי בלום, שבו מתוארות המחשבות שלה. מחשבה אחר מחשבה בלי פסיקים או נקודות.  

זה ספר שאי אפשר לקרוא ממנו יותר מפסקה מבלי לתהות ‘מה קורה כאן לעזעזאל’. הספר מצריך ספר הדרכה שיסביר לי למה יוליסס הוא יצירת מופת, ומה הם כל האפקימונים שג’וייס טמן בהם. איזכורים לטקסטים שנכתבו באלפיים השנים האחרונות, שתשומת הלב אליהן וההיכרות איתן מאפשרת לקורא להבין מה קורה בסיפור.

על אותו משקל אני יכול להכין דייסה עם כל התבלינים שרכשתי בשוק לווינסקי, להגיש לכם, ובעודכם הופכים ירוקים אסביר לכם למה זו המנה המורכבת והמרתקת ביותר שאי פעם טעמתם מעודכם.

אם אתם עדיין לא מסכימים, אוכל להפנות אתכם לקורס בן עשרים שיעורים שיסביר לכם למה זו הטענה העמוקה והמרתקת ביותר שטענו אי פעם באוזניכם.

(מעבר)

סופר נוסף שחייבים להזכיר הוא כמובן פרנץ קפקא.

הסופר היהודי שמת משחפת טרם הEספיק להשמיד את כל כתביו. נפטר באלמוניות אבל חי לנצח בין דפי מחקרים עבים מאד.

הירושה הגדולה של קפקא היא לא אוסף כתבים שכולם מנסים לפענח, אלא מושג בסיסי שאף אחד לא מבין:

סיטואציה קפקאית – כשאנשים מתארים מצב שכזה, הם לרוב מתכוונים לטרטור בין משרדי ממשלה ומאבק מול בירוקרטיה חסרת פנים. זו סיטואציה שמתאימה לקפקא, אבל זו לא הסיטואציה הקפקאית.

פרנץ קפקא היה ידוע, בין השאר בזכות רומן בשם ‘המשפט’ שבו אדם בשם יוזף ק’ שנאשם במשפט מבלי לדעת במה פשע.

סיפור  אחר שלו – ‘הגלגול’, מתאר אדם בשם גריגור סמסא שקם בבוקר ומגלה שהפך לשרץ ענקי.

זו הסיטואציה הקפקאית. חוסר הקשר בין סיבה לתוצאה. חוסר היכולת להתכונן לבאות. חוסר היכולת להפיק לקחים.

במובן מסוים קפקא מנסה ‘לגייס’ לטובתו את הקורא. הסיפור הקצר שלו ‘הגלגול’ שמציג את האדם שהופך להיות ג’וק, ומכניס את המשפחה שלו לסחרור של מבוכה והתמודדות, הוא סיפור שהעסיק אלפי חוקרים ומבקרי סיפרות מאז פרסומו.

עם זאת ככל הנראה (ממה שאני בדקתי) אף אחד לא עסק בשאלה העקרונית-ביותר (והמיותרת ביותר) – ‘למה בכלל גריגור סמסא הפך לג’וק מלכתחילה’.

כלומר, מראש קפקא גורם לקורא להבין את הנקודה לפיה אין שום קשר בין סיבה ותוצאה. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא ג’וק ואף אחד לא שואל למה.

לכן קפקא חשוב כל כך בסיפרות המאה העשרים, הוא צועד בצעד הראשון למיגור הקתרזיס.  אדם, כלשהו, מתעורר למציאות שבה העולם שהכיר חרב, ואין את מי להאשים, לא את החברה, לא את הממשלה, לא את הרפואה, לא את המדע  ולא את עצמו.

חבל על המאמצים של כולנו. מי שזרע בדמעה תפוחי אדמה יקצור הרדוף רעיל.

(מעבר)

הסיפרות הקאנונית, הרווחת, המפורסמת והנחקרת ביותר במאה העשרים מתרחקת מרחק ניכר מאד מהסיפרות הקלאסית.

לצורך הדיון חשוב להבין מה גרם לאותם הסופרים לנטוש את דרך הרומן הקלאסי עם ה –התחלה-אמצע-וסוף ולעבור לכתוב כתיבה כאוטית, שמתאפיינת לרוב במה שנקרא ‘זרם התודעה’.

כדי להבין את המושג אקח לדוגמא את סיפורה של ווירג’יניה וולף. סופרת, שלמרות שחוותה התמוטטויות עצבים ולבסוף התאבדה מרוב דכאון, כתבה באופן האופטימי ביותר מכל הסופרים האחרים בתקופתה.

(מעבר)

אדליין וירג’יניה סטיבן נולדה בלונדון. ההורים שלה היו מטפס הרים ודוגמנית, (בדיוק כמו שלי).

וירג’יניה ראתה את עצמה בתור סופרת מודרנית עוד בתחילת דרכה.  היא הבינה שיש עולם חדש של פיתוח אורבני וטכנולוגי, צרכנות וחיי משפחה שמשתנים מן הקצה אל הקצה.

על כן צריך לתפוש את השינויים מזווית אחרת. היא חיפשה דרכי כתיבה שיתארו את העולם המודרני של המאה ה20.

עולם שכולל בתוכו אוטובוסים ומכוניות, ושלטים מנצנצים, ותשומת הלב נודדת כל הזמן בין הסחת דעת אחת לאחרת.

וולף חשבה על כך שסיפרות לא חייבת להיות הגיונית או לוגית עם סדר מסוים של ABC  כי בני אדם לא חושבים כך. הם חושבים על הקיום האנושי ועל משמעות הסבל, אבל אז נזכרים ששכחו את הדוד דולק, ומנסים להיזכר על מה הם חשבו קודם, ונזכרים שחשבו על משהו שקשור לקיום האנושי, ואז פתאום בא לי גויאבה.

זה זרם התודעה, רצף לא אחיד ולא מגובש של רעיונות, מחשבות, תהיות. זה מרכז החיים ; ולא כמו בסיפרות הקלאסית מעין רצף של פגישות ואירועים, גילויים מפתיעים וחידות מרתקות שחייבות להיפתר.

וירג’יניה וּבְעָלֶה לאונרד וולף קנו הוצאת ספרים פרטית קטנה והדפיסו את הרומנים של וולף שאף אחד לא הסכים להוציא. בנוסף הם הוציאו גם את הכתבים של פרויד באנגלית, ובעצם כך וולף הושפעה מאד מהפסיכונאליזה.

ווירגי’נה וולף חייתה בין הבורגנות ובין הכתיבה העמוקה והכמעט פילוסופית. מבחינתה אין הבדל בין מחשבות ברומו של עולם לבין שופינג, קניות, וגנדרנות.

בסיפורים שלה היא משתוממת באופן אופטימי מאד על העולם שסביב. בביוגרפיה שלה מתואר כיצד היא מסתובבת בנמל ורושמת רשימות על הפועלים שמעבירים את החבילות שנשלחות מלונדון, לרחבי העולם. חבילות שהפועלים פותחים , שוקלים, אוטמים מחדש, ועדיין יש להם זמן לעצור ולהראות למבקר ‘היי ברנש! רוצה לראות מה מצאנו כאן  בשק אורז!’ –

(מעבר).

אז על מה כותבים במהלך המאה העשרים?. על הכל!

למעשה  מרוב סופרים יחידי סגולה כבר אי אפשר לשמוע את הקולות הבולטים בתוך הקקופוניה הסיפרותית. כדי להבין את הסיבה לכך נצטרך לצאת לרגע מהספרייה ולהיכנס למוזיאון לאומנות.

בתחילה המאה ה’אומנות המודרנית’ מתחילה להתעורר. קוביזם • אקספרסיוניזם • פוטוריזם • קונסטרוקטיביזם • סוריאליזם.  והשאלה היא למה? למה יוצרים גדולים כמו פאבלו פיקאסו או קלוד מונה או אנרי מאטיס זנחו את הדיוקנאות האירופאיים והתחילו לצייר דברים…. מוזרים…

הסיבה היא- המצלמה.  כשהמציאו את המצלמה. ציירים איבדו את העבודה שלהם. יש כלי פשוט וזול בהרבה לתיעוד של אנשים.

על כן ציירים ניסו לסגנן את עצמם, לצייר ‘אחרת’ . למצוא לעצמם קול שונה ולמשוך תשומת לב. כל האמצעים היו כשרים כמובן – אחד המיס שעונים, השני החביא בנות יפות מתחת לגושים של זהב, והשלישי צייר עיינים במקום פה, ואוזן במקום אף.

אותה מהלך התרחש גם בספרות, עם סופרים שונים שניסו להמציא מחדש את הספרות. אומנם קקפוניה מבורכת של כתיבה, ועדיין ניתן לבודד כמה צלילים מעניינים במיוחד.  צלילים שהופקו מאותה תיבת תהודה של סופר אחד שהיה הראשון שניסה לשכתב את עצמו מחדש. הסופר שהיה השונה והמיוחד מכולם ולמעשה היה הסופר המשפיע ביותר במהלך המאה העשרים הוא…  היא… תומאס מן.

(מעבר)

תומס מאן הסופר הגרמני זוכה פרס הנובל  יצר כמה סגנונות סיפרותיים שחזרו על עצמם לאורך המאה . כמעט כל רומן שכתב היה ראשון מסוגו וגם סלל דרך לסיפרות גבוהה וטובה שבאה אחריו.

מאן גדל באירופה של המאה הץשע עשרה ובמהלך חייו ראה את כל הערכים המקודשים של אחווה ושלום נרמסים על ידי לאומנות וצרות אופקים.

הוא ניסה לשרטט את דיוקן העולם המסתדק, וככל הנראה הרגיש שהוא ‘ליד’, ולכן הוא כתב אחרת, סיפורים שונים בסגנון אחר, עם מסר זהה. בכל פעם הוא  ניסה להמתיק את הגלולה בצורה שונה ובדרך עקיפה יצר קונדיטוריה שלמה שהאכילה את ממשיכי דרכו.

כך למשל עם הרומן בית בודנברוק. סאגה משפחתית המתרחשת  בעיר ליובק לאורך מספר דורות.

במשך המאה נכתבו מספר יצירות המציגות תיאור רחב היקף של משפחה על פני כמה דורות- כמו שידוך הולם (ויקראם סת הודו), הטרילוגיה הקהירית (נגיב מחפוז, מצריים), ואפילו הספר ברזיל מאת אייס ארול לינקולן.

כל אחת מהיצירות שמניתי היא תולדה של בית בודנברוק.

תיאורים מפורטים, למעלה מאלף עמודים, אודות משפחה או בני אדם מתקופות שונות של היסטוריה, לאורך זמן ארוך מאד.

הרומנים האלו כתובים תוך התמקדות בניסיונות של הגיבורים למצוא חלק בעולם ולהרוויח כסף, מוניטין או אהבה.

בעוד מרבית הרומנים, בכלל, עוסקים בדמות אחת מסוימת, בפרק זמן מובחן כלשהו בחיים של אותה הדמות, משבר או שינוי גדול שהיא עוברת; ברומנים כדוגמת בית בודנברוק נקודות הפתיחה והסיום הן שרירותיות. חיים של בני אדם עוברים וחולפים מלידה עד זיקנה, לעיתים ללא תכלית. לעיתים תוך תקווה ההופכת לייאוש שסופו מוות. אבל תמיד הסיפור הבין דורי גדול מסך חלקיו.

(מעבר)

מעבר לרומנים המשתרעים על פני תקופות ועידנים, תומאס מן ברא עוד סגנון סיפרותי חשוב מאד – סיפרות פרובינציאלית ונידחת או סיפרות מיקרוקוסמוס (כפי שאני קורא לה).

כך קרה שרומן אחד, בלתי גמור, שינה את התפישה לגבי נפח העלילה והדרמה ברומן. אותו הרומן נקרא ‘הר הקסמים’ ואין בו שרביטים, ינשופים או קדרות – אלא רק חבורת גוססים.

ברומן אנחנו מתוודעים להאנס קסטורפ  שמגיע לביקור בסנטוריום לחולי ראות על הר מרוחק באיזור של דאבוס, שוויץ.

בסנטוריום מאושפזים חולי ראות ששגרת יומם כוללת – אכילה, שתיה, רביצה ומריבות. כמו האח הגדול, רק פחות מתוסרט.

על פסגתו של אותו הר קורה הכל אבל לא קורה כלום.

אנשים מתכננים תוכניות, דנים על עתיד האנושות, קומוניזם לעומת  חזרה בתשובה נוצרית, אבל בסופו של דבר מנסים לשרוד את הלילה הבא.

כי מי שלא שורד נשלח למטה אל מרגלות ההר בתוך מגלשה לפינוי גופות.

במאה ה19 הרומן הכניס את האדם למרכז הסיפור והעלילה, תומס מן הפך את החלקים הגופניים ביותר של האדם למרכז העלילה. מתוך הקריאה ב-‘הר הקסמים’ עולה כאילו בני אדם הם לא יותר מאשר סך של חום גוף עקבי, לחץ דם סביר ויציאות מוצקות.

המעבר בין האידיאלים הנעלים ביותר לקיום הקטן והאנושי הוא התבלין שחוזר על עצמו לאורך כל המאה.

כמו שניתן למצוא ברומנים של קנוט המסון  ‘ברכת האדמה או ‘רעב’ המתרחשים בכפרים נורבגים שוממים שלא קורה בהם שום דבר וקורה בהם הכל.

בספר רעב-  מוצגים אנשי כפר בורים שנרתעים מאישה שנולדה עם שפה שסועה, מבהירים לה שהיא יצור שטוב אילו לא היה נולד, וכאשר היא יולדת בת עם שפה שסועה – היא הורגת אותה ואז נכנסת לכלא. (רק שבמקרה הזה הכלא פותח בפניה את העולם הגדול).

דוגמאות נוספות ניתן למצוא גם ברומן   מאת אקסל מונטה – מגילת סן מיקלה העוסק ברופא שמגיע לעיירה נידחת בקפרי. רומן אחר “הברדלס”  מאת למפדוזה מתאר חיי כפר סיציליאני נידח שאף אחד לא שמע עליו אבל החיים האגביים והמשמימים ‘לכאורה’ הם סם חיים עבור הקרוא.

אגב, גם אקסל מונטה וגם למפדוזה התחילו לכתוב אחרי גיל שישים.  

(מעבר)

הנובלה של תומס מן ‘מוות בונציה’, נחשבת לאחת היצירות החשובות של מאן. מעטים הבחינו בכך שדמותו של גוסטאב פון אשנבאך היא למעשה האב טיפוס של ה-‘אנטי גיבור המודרני’ שיתגלם בהמשך המאה.

בנובלה מתואר מלומד גרמני ישיש שמגיע לונציה, מתאהב בנער פולני יפה תואר, ומת מכולרה בעודו צופו במושא אהבתו.

אשנבך הוא הקורבן הראשון של המאה העשרים להתפוררות של הערכים הישנים ובעיקר לכישלון הגבריות וההגינות האירופאית. האדם שהקדיש את חייו לערכים נעלים ולכיבוש יצרים ומוצא את עצמו נטוש ובלי כוחות. הגיבורים האבודים של המינגווי הם ‘אשנבכים’ שעברו את מלחמת האזרחים בספרד כמו ב-‘למי צלצלו הפעמונים’, יורם קניוק הציג את האנטי גיבור הישראלי האולטימטיבי ב-‘חימו מלך ירושלים’.

אסתכן ואומר ש-‘מוות בונציה’ מנבא אפילו את הרומן הניאו-גותי של המאה העשרים. כפי שפאנטום האופרה והגיבן מנוטרה דאם במאה ה19 עירבבו אהבה, תשוקה, פחד וסלידה בכפיפה אחת, במאה העשרים הדמוניות והשטניות הכרוכות באהבה ובתשוקה יבואו לידי ביטוי ב-‘שטן במוסקבה’ של בולגקוב, באהבה של סטונר (מאת ג’ון ויליאמס) לעוזרת ההוראה קתרין, אהבה נואשת שסופה במחלה ומוות. הרומן ה-‘הניאו גותי’ הגדול ביותר של המאה העשרים הוא כמובן שירה של עגנון. אשר מציג את פרופ’ הרבסט המאוהב  באחות בית חולים בעלי קווים דמוניים.

(מעבר)

ספר נוסף של תומס מאן שיצר ז’אנר חדש הוא הספר לוטה בוויימאר- סיפור בדיוני על שרלוטה בוף, אישה שהמשורר יוהן פון גתה הכיר בצעירותו, התאהב בה אהבה נכזבת, וכתב על בסיס דמותה את הצלע הנשית ברומן המכתבים ‘ייסורי ורתר הצעיר’.

הרומן ‘לוטה בוויימאר’ מתאר את הפגישה  בינה לבין גתה בבגרותם כשהם זקנים, שנים אחרי הצלחת  ‘יסורי ורתר הצעיר’. פגישה שכנראה מעולם לא התקיימה.

במקרה הזה – תומאס מן ‘התפרע’. מדובר בסגנון שהוא מעין אבטיפוס רוחני של סיפרות הפאנפיק- סיפרות חובבים.

כיום ניתן למצוא פרץ של כותבים צעירים אשר מנסחים  סיפורי המשך משל עצמם להארי פוטר או שר הטבעות. בסיפרות ה-‘רצינית’ יותר, ניתן למצוא רומנים היסטוריים כמו ‘בת בוליין האחרת’ או הרומנים התנכיים של חווה עציוני על דמויות כמו דינה בת יעקב או אבישג השונמית. מעין ניסיון להתחקות באופן בדיוני אחר דמויות שחיו במציאות.

גם התאטרון הלך בעקבות ‘לוטה בוויימאר’.

המחזה “קופנהגן” מאת מייקל פריין עוסק בביקור המוזר והמסתורי שערך הפיסיקאי הגרמני, וורנר הייזנברג, אצל הקולגה שלו, הפיסיקאי הדני נילס בוהן בשנת 1941 כאשר גרמניה הנאצית ביקשה להניח את ידיה על הפצצה הגרעינית. עד היום נשאלת השאלה על מה הם דיברו שם והאם השתנתה ההיסטוריה בעקבות ההסכם בין המדען בשירות הנאצים לבין המדען בשירות שפעל למען בריטניה.

גם א.ב יהושוע כתב על פגישה סודית שהתקיימה בערך באותה התקופה- המחזה ‘הילכו שניהם יחדיו’ המציג את הפגישה הסודית בין דוד בן גוריון לזאב ז’בוטינסקי. בזמן שז’בוטינסקי שהה בגלות.

(מעבר)

רגע לפני שנגיע לנקודת התפנית הצפויה של הפרק ונבחן את השפעת מלחמת העולם השניה על הסיפרות, אבקש לעצור לרגע ולבחון את הסגנון הסיפרותי שדווקא קמל  במאה העשרים – הסיפור הקצר.

בספר ‘אמן הסיפור הקצר’ מאת  מאיה ערד, מופיע הסבר יוצא דופן לגבי מותו של הסיפור הקצר והישועה של הז’אנר, דווקא בעזרת מלחמות העולם.

לטענתה של ערד, בעבר היו סיפורי מוסר עם פואנטה כמו המחרוזת. סיפור מאת הסופר הצרפתי גי דה מופסאן, אודות הבחורה הענייה ששואלת מחרוזת פנינים מהחברה העשירה שלה כדי ללכת לנשף. אותה בחורה מאבדת את המחרוזת, עובדת עשרים שנים בפרך על מנת  להחזיר את התשלום ואז מגלה שהיה מדובר בזיוף שעלה כמה פרוטות.

סיפורי פואנטה עם עוקץ חריף הפכו במשך הזמן למיושנים. זאת מכיוון שאלו סיפורים שמגיעים למסקנה מהר מדי ותוך הצגת מורכבות מינימלית. ברומן דמות רוצה להגיע מנקודה A לנקודה Z וחייבת לעבור את כל האותיות בדרך. בסיפור קצר אי אפשר להשתמש בלוגיקה של רומן כי אז נוצר משהו חינוכי, דידקטי, ממצה מהר מדי. באתי, ראיתי, ניצחתי, ארי-ודרצ’י.

לטענת ערד במאה העשרים סיפור קצר נוטה להפוך להיות פראגמנט, משהו שבור, מנותק. פיסת עלילה נטולת הקשר.

הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שנכתבו במאה העשרים נכתבו על ידי סופרים כמו אידה פינק, Shalamov,  ואייזיק באבל.

אלו סופרים שכתבו בעיקר על מלחמות. מוות ואלימות. עולם שבו הנסיבות הם שרירותיות, אי אפשר לחזות שום דבר מראש. סיפורים על גולאגים למשל.

מי ששורד הוא זה שבטעות התכופף להרים את הכובע כשהשומר ירה עליו. מי שמת הוא הפרופסור שנכלא בטעות בגלל שגיאה בניסוח שמו בכתב המעצר, וזה שמשתחרר הוא דווקא רוצח צעיר שמאמין בדרכו של סטאלין ומקבל חנינה. סיפורים קצרים שמסבירים עד כמה החיים קצרים, ארעיים ולמוות אין שום משמעות.

למשל, סיפור  של אידה פינק – ‘החזיר’  שמספר על פולנים שמצילים יהודים בשואה ובהמשכו הנאצים רוצחים יהודים והפולנים נחרדים מכך שהמשאית של הנאצים דרסה חזיר. חיי אדם נעשו זולים מחיי החזיר.

אך עם זאת נשאלת השאלה, אם לא אכפת להם שהרגו יהודים- למה הם מצילים יהודים?. למה? ככה!.

אולי בגלל כסף אבל זה לא העניין.

הם יכלו להציל אותו ויכלו שלא. הכל שרירותי, אגבי, אין הסבר ואין משמעות לשום דבר.

(מעבר)

מלחמת העולם הייתה נקודת שבר בכל קנה מידה אפשרי במהלך המאה העשרים. ניצולי שואה כמו פרימו לוי וויקטור פרנקל כתבו בעקבותיה מסות פילוסופיות שבוחנות מחדש את הרווחים וההפסדים של אלפיים חמש מאות שנות  ציוויליזציה מערבית.

כאשר מדברים על סיפרות הקשורה לשואה כמובן שרצוי להציג את העדויות ממקור ראשון, הניצולים שסיפרו את סיפורם, וגם הנרצחים שהספיקו לתעד את השנים הקשות, כמו אנה פרנק.

אבקש להפנות את המבט ולבחון את ההשפעה של השואה על הסיפרות שהושפעה מאותם האירועים.

אחרי שנת 1945 המשיכו להיכתב ספרי רומנטיקה, פנטזיה, מתח והרפתקאות שלא התייחסו בכלל לשואה.

עם זאת, בעקבות השואה נוצרו, או התקבעו שני עיסוקים סיפרותיים עיקריים – הראשון הוא האבסורד, שמצביע על חוסר התוחלת של החיים והתרבות.

העיסוק השני הוא התחקות אחר התהליכים, איך הדברים קרו. מה הוא זרע הפורענות המצוי בבני האדם שהוליד חרפה שכזו.

בתקופה שבין מלחמות העולם היה נדמה שהעולם על סף כיליון, שהערכים המקודשים של אירופה התפוררו ושאין שום משמעות לחיים, למוות ולמלחמה אחרי מלחמת העולם השנייה, הטענות האלו הפכו בעיני רבים לעובדה מוגמרת.

האימפקט הבולט ביותר לאירועי מלחמת העולם השניה הוא בעליית תאטרון האבסורד. בעבר היו קיימות פארסות ומחזות מגוחכים כמו למשל ‘המלך אובו’ הצרפתי מהמאה ה19 שניסה לנגח את כל מה שנחשב טאבו בתרבות הצרפתית. אחרי מלחמת העולם השנייה קם האבסורד האקזיסטנציאליסטי, זה שטען שאין משמעות לשום דבר ובעיקר אין משמעות לחיפוש המשמעות, ובכלל זה, אין משמעות לכך שאין לשום דבר משמעות.

המחזה ‘מחכים לגודו’ שכתב סמואל בקט הציג עלילה שלא קורה בה כלום. הקהל נטש את האולמות בזעם, והמחזה הצליח רק בבתי כלא, המקום היחידי שבו אנשים יכולים להזדהות עם זמן עומד שלא זז.

אז’ן אונסקו כתב את המחזה ‘הזמרת הקרחת’ שבו נשמעו שיחות מטבח בורגניות ואגביות, ללא תוכן, ללא פשר, ללא משמעות וללא קונפליקט. במחזה אחר ‘הקרנפים’, בני עיר שלמה הופכים למעין קרנפים ומי שלא ‘מתקרנף’ הופך להיות אויב  העם!.

האבסורד לצורך האבסורד כמעט ולא מצא לעצמו דרך לתוך הסיפרות. הייאוש מהקיום האנושי התבטא באבסורד ‘אגבי’ כמו למשל בספר ‘מלכוד עשרים ושתיים’ שבו הלוגיקה של החיים  בצבא משופעת בחוסר סדר מוחלט. בספר ‘הזר’ מאת אלבר קאמי שנכתב במהלך מלחמת העולם השנייה מתואר אדם שהרג ערבי אבל בבית המשפט כולם נחרדים מכך שעדות האופי שלו מסגירה שהוא לא התאבל כשאמא שלו מתה.

הרוצח, מרסו, רוצח ללא מניע בחור ערבי, לא מרגיש מניע, לא רואה את עצמו בתור רוצח. השופט מנסה להיאחז במניע, משום שהוא לא מוכן להכיר באבסורד. בעצם כך כל המערכת המשפטית מנסה לבנות הסבר קוהרנטי ומשמעותי  בעולם חסר משמעות.

גם הנרצח, הערבי, שותק בזמן הרצח, שתיקה צורמת, החלק החזק ביותר בספר. אם אפשר לצטט שתיקות, א.ב יהושוע ציטט את השתיקה של הנרצח הערבי מ-‘הזר’ בסיפור ‘מול היערות’.

(מעבר)

מלחמת העולם השנייה הייתה ה-‘גיהינום עלי אדמות’ שהביא סופרים רבים לשאלות שונות על טבע האדם והמשמעות של החיים תחת דיקטטורות אפלות. היה את אורוול שכתב את 1984 בתור ספר דיסטופי שמגיש את העולם האכזרי במלוא אכזריותו.

סופרים אחרים ניסו בדרכים עקיפות יותר להצביע על הסכנה בהתדרדרות נוספת לחורבן מוסרי.

ארתור מילר כתב את המחזה ‘ציד המכשפות’ כמחאה על החיפוש הקדחתני אחר קומוניסטים בארצות הברית. הוא התרכז בתוך עלילה שמציגה בית משפט ובו אנשים נשלחים לחבל התלייה על סמך עדויות של כמה ילדות היסטריות  שהלשינו על מכשפות ‘כביכול’ כדי לחמוק מעונש על כך שרקדו עירומות בשדה.

במקרה אחר ניתן לציין את הספר ‘הגמד’ של פר לאגרקוויטס, הסופר הנורבגי זוכה פרס הנובל לסיפרות. הספר עוסק בגמד מרושע, משועמם ומניפולטור. הגמד המשועמם  גורם להידרדרות מוסרית של הממלכה בין השאר הוא הורג חתול של ילדה קטנה, מסכסך בין בני זוג, מרעיל עשרות אנשים למוות כדי למנוע הסכם שלום. הורג אצ הגמ הגמד הוא נציג של הרשע על פני אדמות, והרשע זקוק למעט מאד עזרה וסיוע כדי לחולל חורבן.

(מעבר)

לדעתי, הסיפרות שלאחר מלחמת העולם השניה מתאפיינת בעיקר בכך, שלראשונה סיפורי התבגרות של בני נוער וילדים – מגיעים למבוי סתום. האסונות פוקדים לא את המבוגרים והאחראיים אלא את הילדים שמנסים למצוא את מקומם בעולם עוד בטרם סיימו את גיל ההתבגרות.

בספר “בעל זבוב” מאת ויליאם גולדינג מתוארת חבורת ילדים שנקלעה לאי בודד וניסתה להקים בה סדר חברתי כדי לשמור על כולם, אך למעשה כולם משתעבדים לסדר החברתי שיצרו שמוביל לכאוס ולמוות.

בספר ‘התפסן בשדה השיפון’ מוצגת דמות של נער שמסע ההתבגרות שלו עובר ממצב רע למצב עוד יותר רע.

הולדן קולפילד הוא נער פיכח ואופטימי שנרמס תחת מכבש המציאות האמריקאית. הוא מתנגד לאלימות אבל הולך מכות. הוא תאב חיים אבל מוקסם מחדר המומיות במוזיאון הטבע בניו יורק. בסופו של דבר הנער שמנסה למצות את חייו ולהתבגר בשלום, מאבד את שפיותו ומאושפז במוסד פסיכיאטרי.

גם הסופר הצרפתי אמיל אז’אר (רומן גארי) בספר ‘כל החיים לפניו’ מציג התפרקות מוחלטת של החברה. מקום בו הזונות מוסריות יותר מהשוטרים.

גברת רוזה זונה, ניצולת שואה עם דמנצייה מטפלת בילדים קטנים ומסרבת לתת להם וואליום כדי שישבו בשקט כפי שעושות שאר הזונות-בייביסטריות האחרות בשכונה

. גיבור הספר, נער מוסלמי הוא ילד שההתבגרות שלו מסמלת את המהפך שכל החברה עוברת בין רע לטוב ומוסרי ללא מוסרי. בסוף הספר הנער מחביא את הגופה שלה רק כדי שלא יקחו אותה ממנו.

גם חנוך לוין הישראלי, הציג מסע התבגרות כמסע מוות באופן המחלחל ביותר במחזה ‘הילד חולם’. במהלך המחזה במקום לא מוגדר ובזמן לא ידוע פורצת מלחמה. האב נרצח מול עיניו, האם מעניקה את גופה לרב החובל כדי שיסכים להבריח אותם בספינת פליטים. הילד לומד כל הזמן, מסיק מסקנות, מגלה ערנות, מהרהר בצד האופטימי של החיים ועובר מסע התבגרות שסופו כמובן במוות.

פרופ’ לייבוביץ’ הגדיר פעם את המושג ‘מעשה מוסרי’ או ‘מעשה נכון’ לפי מלחמת העולם השנייה. גרמניה נלחמה למען שלטון הרייך השלישי, זה היה המעשה המוסרי והראוי. טייסי קמיקזה חבושי קסדות יצאו לבצע את המעשה הנכון והמוסרי – ‘מוות למען הקיסר’.

אלינור רוזוולט אמרה שמבחינתה ארצות הברית יוצאת למלחמה כדי שלכל ילד תהיה כוס חלב בבוקר. אחרי מלחמת העולם השנייה לכל ילד בעולם המערבי הייתה כוס חלב בבוקר ואפילו חלב אורז או חלב שקדים.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אם נבחן את התפישה שהתקבעה ביצירות העוסקות בהתבגרות – זה לא משנה שלכל ילד יש כוס חלב. ‘כבר איבדנו את האמון במין האנושי’.

(מעבר)

מלחמת העולם השנייה פעלה על הסיפרות העולמית כמו שריפת יער. לאחר המלחמה החלו לצוץ סגנונות סיפרותיים חדשים שצמחו מתוך האפר. חלק מהן – יצירות קודרות וקשות העוסקות בנשמת האדם האפלה, ויצירות אחרות, מתורגמות ברובן  את העולם שהוסתר מעל פנינו כל אותו הזמן. ה-‘סיפרות הזרה’. כפי שאני קורא לה.

כל עוד אירופה שלטה ביד רמה בעולם, נכתבו סיפורים על מסעות בכדורים פורחים מזנזיבר עד סנגל. מסעות אמיתיים או מדומיינים כפי שכתב קארל מאי על האינדיאנים באמריקה ועל דרך כורדיסטאן הפראית (בזמן שהוא ישב בכלא).

כעת, הזווית השתנתה. בני העולם המשתחרר מכבלי הקולוניאליזם החלו לדבר בעד עצמם. כבר לא תרבויות רחוקות ואקזוטיות, כבר לא צבעים מרהיבים וריחות משכרים אלא שמיכות טלאים וריח של רפת.

הטענה שלי בדבר עליית הסיפרות ה-‘לא מערבית’ היא טענה שאפשר להעריך באופן כמותי(בניגוד לשאר הפודקאסט).

לצורך המדגם נעזרתי  בפיצ’ר של גוגל המאפשר לחפש איזכורים מעיתונות היסטורית ותדירות שימוש במונחים לאורך ההיסטוריה.

בחנתי את הצירופים – סיפרות יפנית, סינית, אפריקאית והודית באנגלית, צרפתית, ספרדית וגרמנית לאורך כל המאה שעברה.

בכל המקרים ניתן לראות כיצד אף אחד כמעט לא השתמש במונחים האלו בחצי הראשון של המאה העשרים. רק לקראת שנות החמישים והשישים ההתעניינות נסקה, וסופרים ניגרים, יפנים, סינים והודיים כבשו את חנויות הספרים האירופאיות.

במאמר מוסגר  אומר שאני גם מתרגש מכך שהצלחתי להכניס מחקר כמותי לתוך הפודקאסט וגם רוצה להקיא מעצמי בגלל שזה משמח אותי.

(מעבר)

את הפרק על המאה העשרים נאלץ לקטוע באופן דרמטי, כפי שנקטעה שגרת החיים באירופה פעם אחרי פעם. אני עוצר רגע לפני הדיון בסיפרות הצומחת מאסיה ואפריקה, ובעיקר רגע לפני הדעיכה של הסיפרות. למה דעיכה? – על זאת תשמעו בעוד כמה פרקים.

בפרק הבא נתעודד אחרי הפרקים העגמומיים על רוסיה ומלחמות העולם ונדבר על ספרות ילדים! אמרתי נתעודד? תשכחו מה שאמרתי. בפרק הבא נגלגל ילדים פוחזים בזפת ונוצות, נחפש את אמיל והבלשים בהיטלר-יוגן, ונחשוף את האמת על סיפורי חסמב”ה שהספרנית של ספריית ‘רביבים’ לא תרצה לשמוע!.