קיצור תולדות הספרות הרוסית

שלום וברוכים הבאים לקיצור תולדות הספרות.

בפרק הקודם עסקנו בעליית הרומן במאה ה19 תוך התעלמות מוחלטת מדוסטויבסקי, טולסטוי ופושקין. בפרק הקרוב נתרכז באותם סופרים ואותן יצירות, ונבין מה מיוחד כל כך ושונה בספרות הרוסית.  נגלה כיצד פושקין ולרמונטוב נהרגו בדו-קרב ומי הזמין את הרצח,  לאן נעלם האף של גוגול. מה עשה פיוטר הגדול במספנה הולנדית ואיך פושקין קשור לזה

ברוכים הבאים הבאים לקאנון של הספרות הרוסית במאה ה19. המקום שיש בו יותר גברים מכל מועדון גייז.

(מעבר).

כאשר אנחנו מדברים על הספרות הרוסית אנחנו חייבים להתייחס לפיל המנומר שבחדר.

מבלי להכיר את המאזינים אני יכול להעריך שכל מי שקרא ספרות רוסית אי פעם- התייאש בהתחלה, ואז שוב התייאש, ואז הבין על מה צריך להתגבר כדי לעבור על הקריאה בשלום.

כדי לקרוא ספרות רוסית צריך להתגבר על מספר משוכות עדי להתחיל לעסוק בעלילה ובדמויות. על כן, בואו נסכם מראש את הבעיות הראשיות העולות כשקוראים ספרות רוסית.

העומס השמות-

במקרים רבים לכל אחד יש כינוי, יש את שם המשפחה ואת שם האב. אותה דמות יכולה להיקרא במספר שמות במהלך הרומאן, דבר שעלול לסבך את העניינים תוך כדי. צריך לשנן את שמות הדמויות לפני הקריא בספר כדי להבדיל בין פטר פטרוביץ’ לבין פיוטר פטרובוב. באופן אישי, כאשר קראתי לאחרונה את ‘האמן ומרגריטה’ נשאתי איתי בכיס את רשימת הדמויות שהורדתי מהאינטרנט כדי להיזכר בכל פעם מי זה מי.

כאשר מתגברים על עניין השמות המרובים והמסובכים, צריך להתגבר על המשוכה הבאה-  השפה.

הספרות הרוסית מתבססת, בין השאר על הדיאלקטים השונים וסגנונות הדיבור שאפיינו כל רובד בחברה הרוסית. למשל:. בספרות ישראלית, אמריקאית או צרפתית אפשר לקרוא פסקה כמו:

“גברתי הצעירה, בואי לאכול ארוחת ערב. אם לא תאכלי תלכי לישון רעבים” אמרה המשרתת.

הדגש הוא על – ‘אמרה המשרתת’.

בספרות הרוסית לא צריך להדגיש שזה משפט שהמשרתת אמרה. למה?, מכיוון שלמשרתת יש עגה או דיאלקט שמאפיין אותה. בעברית ניתן  להקצין ולתרגם את המשפט ל-“יאללה ילדים, גזגזו לארוחת ערב, למה אם לא תכניסי פחמימה לפני שתהיי יושנת תכאב לך הבטן כל הלילה”.

המתרגמים לעברית ולכל שפה אחרת נאלצו להתמודד עם העושר של הדיאלקטים ומצאו כל מיני עגות וניביי ביניים כדי לגשר בין הקוסמוס הלשוני הרוסי לבין כל שפה אחרת.

מי שיחצה את שתי המשוכות האלו יגיע למשוכה השלישית והקשה מכולן- הפרדת שיחות החולין מעיקר העלילה.

כל מי שקרא את אנה קרנינה עשוי לשים לב לפרט מוזר. הספר מרוכז רוב רובו בחלק הראשון של הספר. החלק השני עוסק כמעט כולו בדיונים על חיי הצמיתים והאיכרים ברוסיה עד שלקראת הסוף אנה מואילה בטובה לצאת מדעתה ולהשליך את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת.

בהמשך הפרק נבין למה יש כל כך הרבה דיוני פוליטים וחברתיים במהלך הספרות הרוסית.

(מעבר)

כדי להבין את עליית הספרות הרוסית צריך לחזור כאלף שנים לעיר “קייב” באוקראינה של היום.

 קייב נשלטה על ידי הנסיך ולדימיר,   יחסית לרוסי הוא היה גוי. כלומר, הוא אפילו לא היה נוצרי.  ולדימיר רצה להצטרף לטרנד ששטף את אירופה באותן השנים- המונותאיזם.

הוא הזמין רב, שייח, וכומר ביזנטי שערכו לו פרזנטציות והציגו את היתרונות של כל דת ודת, חבילת הצטרפות, וכמה זה עולה לחודש. הבחירה של ולדימיר היתה קלה למדי- הוא בחר בדת שלא כללה איסור על שתיית אלכוהול, אכילת חזיר או נשיאת עורלה.

בשלב הראשון, כדי לבסס את התרבות הסלאבית החדשה, ולדימיר נזקק למערכת כתב, ולכן נחלצו לעזרה שני אחים קירילס ומתודיוס מסלוניקי שהמציאו את הכתב הקרילי שהתבסס על הכתב היווני. ושתי אותיות בעברית- ש’, ו-צ’.

בשלב הבא סוכניו של הנסיך ולדימיר ובני ברית ניסו להפיץ את הדת החדשה, את האמונות הנוצריות ואת הטקסים בקרב העם.

ההשפעה התרבותית של ממלכת ביזנטיון לא איחרה לבוא. אומנות, תרבות ואפילו שמות פרטיים כמו דימטירי, ויקטור, אלנה ויבגניה- כולם הגיעו מיוונית.

עד היום רוסיה רואה את עצמה בתור הממשיכה הטבעית של ממלכת ביזנטיון (שהיתה בעצמה הממשיכה של ממלכת רומא).

לפי חוקרת הספרות הרוסית מאיה קגנסקיה, מאז עליית פטר הגדול, רוסיה הקימה ערים מרכזית ונתנה להם  שמות הלקוחים מן העולם העתיק: חוסונס(היום ־ חרסון), סבסטופוליס (סבסטופול), סימפרופוליס (סימפר־פול),  וכמובן גם אודסה. וזהו הפרויקט התרבותי־־היסטודי של האימפריה: לרשום את העולם העתיק בטאבו הרוסי. שלוש ערים מאלו שמניתי מצויות בחצי האי קרים ועל כן מתנהל בו כיום הכיבוש הרוסי. לאורך כל ההיסטוריה מיתולוגיה, דת ופוליטיקה יסתרגו אלו באלו בתרבות הרוסית.

(מעבר)

רוסיה רואה את עצמה בתור הממשיכה הטבעית של העולם העתיק, על עושרו התרבותי והרוחני מסיבות רבות. אחת הסיבות לכך היא שלאורך רוב ההיסטוריה רוסיה כמעט ולא ייצרה עולם תרבותי משל עצמה.

לאחר התנצרותה של ממלכת קייב השושלת ולדימיר המשיכה עם עליית בנו של ולדימיר ירוסלב החכם, ועם נכדו של ולדימיר בעל השם המקורי ולדימיר. משם  האימפריה התפוררה לתוך עצמה כאשר במשך חמישים שנה שלטו בממלכת קייב ארבעים וארבעה מלכים. תוסיפו לכך פלישות של מונגולים וטאטרים ותקבלו כאוס בלי נגמר עד שהאוקראינים שלחו מכתב מנומס לשבדים וביקשו מהם לכבוש אותם.

[אם כבר דיברנו על ההיסטוריה שחוזרת על עצמה, בשנת 2017 אוקראינה כמעט איבדה את אירוח האירוויזיון בגלל מאבקים פנימיים, ושוב, הם כתבו מכתב מנומס לרשות השידור השבדית וביקשו מהם להפיק את התחרות במקומם].

עם זאת, הכאוס האוקראיני מביא איתו, לעיתים דברים טובים. כך קרה שבמאה ה12 נכתבה השירה האפית הראשונה שנכתבת ברוסיה.

שירת הנסיך איגור מספרת על  אחד מנסיכי נובגורוד, שיוצא להילחם  על גדות הנהר דון בידי הפולש הפולובצי בשלהי המאה ה-12. בשיר הזה איגור נפצע בקרב, נכלא ובורח בעוד בנו נשאר להתחתן עם הבת של מלך הפולובצים. לא סוף טוב, אבל שירה מלאת אהבה לרוסיה.

הנסיך איגור הוא מעין בר כוכבא של הרוסים. לא משנה שהוא נכשל, והביא בעקיפין לכיבוש המונגולי למשך מאתיים שנים. העיקר שכולם מאמינים שהיה גיבור. היצירה, דרך אגב, נמצאה במנזר רק בשנת 1795, ופורסמה באותה תקופה.

בין לבין לא קרה שום דבר מעניין ברוסיה.

אמנם כל מיני מלכים גדולים נכנסו ויצאו מתוך ספרי ההיסטוריה. אבל ספרות? שום דבר. בעיקר כתבים דתיים שהשפיעו רבות על הסופרים הרוסיים, אבל כמעט ולא היו שום יצירות לאורך ימי הביניים והרנסאנס עד לסוף המאה השמונה עשרה.

אבל השאלה הנשאלת היא למה?.

(מעבר)

ברוסיה התקיימה  גרסה קיצונית ואכזרית במיוחד של הפאודליזם. השיטה הימי-ביניימית לפיה איכרים צמיתים עובדים את האדמות של האצילים בעלי הממון תמורת  חלק קטן מהיבול.

שיטה זו המשיכה למעשה את מהפכת אוקטובר במאה ה20.

כדי להבין את היעדר הספרות מהתרבות הרוסית חייבים להבין כי רוסיה לא עברה את תקופת הרנסנס כפי שנחוותה באירופה. רוסיה לא התפכחה משלטון הכנסייה.

כדי להבין כמה הדת היתה אבן יסוד בתרבות האירופאית אזכיר את המוות השחור שחיסל רבע מאוכלוסיית היבשת. בעיקר אנשים שהלכו להתפלל בכנסיה למען רפואה שלמה.

יתר על כן אירופה המערבית חווה משבר אמוני אף יותר גדול לאחר מאות שנים בהם האמינו כי אין דברים חדשים שאפשר לגלות בעולם מכיוון שכל הידע האנושי מצוי כבר בכתבי הקודש. כתבים שלא הזכירו במילה יבשת שלמה- אמריקה.

האם השתנה משהו הגילוי המפתיע שישו לא הושיט להם יד בעת צרה ?

האם אירופה נעשתה סובלנית יותר?

האם אירופה נעשה חילונית יותר?

האם באירופה העלו על נס את המדע?

האם באירופה נשטפו אחרי הטרנד של האפיפיור אינוקנטיוס השמיני לשרוף מכשפות?

אירופה היתה צריכה להמתין עוד כמה מאות שנים עד למהפכה התעשייתית, המעבר של רבבות האיכרים לערים הגדולות, למהפכה הצרפתית והמהפכות הנלוות ברחבי אירופה כדי שיעלה ההומיניזם ואיתו הרומן.

ניתן להגיד בהכללה גסה כי: הסיפרויות של גרמניה, צרפת, ארה”ב ובריטניה הם תולדה של המהפכה ההומניסטית, הספרות הרוסית צמחה ללא קשר למהפכה ההומניסטית.

באירופה הספרות צמחת בנפרד מהכתיבה של מסות פילוסופיות  וכתיבה פובליציסטית. ברוסיה אין רקע של כתיבה פילוסופית אלא רק מסות דתיות.   לכן הספרות הרוסית משלבת בתוכה שיחות פובליציסטויות  בנושא היומיום וגם כתיבה פילוסופית המסורגת ברומן.

באירופה הרומן הקלאסי ייחד לרוב דמות אחת בודדה שעליה נסוב הרומן, מכיוון שהעיסוק בחיי הנפש של הדמות הפך לעיקר.

 ברוסיה?, לא הבחינו בפרט השולי אך ההכרחי הזה, ולכן ביצירות ענקיות כמו ‘אנשים עלובים’, ‘שדים’ או ‘האחים קרמזוב’ מאת דוסטויבסקי אין דמות אחת מובחנת אלא אוסף של דמויות ראשיות עם משמעות זהה לכל אחת מהן. מיכאיל בכטין חוקר הספרות הרוסי קרא לצורה הזו ‘רומן פוליפוני’ רב קולי.

כדי להבין את דרך התצורה של הרומן רוסי, אבקש לבחון כיצד נכתב אחד כזה- מלחמה ושלום מאת טולסטוי.

ב1863 טולסטוי ישב לכתוב לכתוב על אסיר משוחרר מכלא בסיביר. כעבור 12,000 דפים וחמש שנים הוא סיים את מלחמה ושלום.

 ספר על אהבות יוקדות, מלחמות היסטוריות, שריפת העיר מוסקבה, דב חצי מאולף, ושום מילה על אסיר משוחרר מכלא בסיביר.

איך זה קרה?. טולסטוי היה בן למשפחת אצולה שנשר מהלימודים בגיל 30 כדי לטייל באירופה ולכלות את כל חסכונותיו. כאשר חזר לרוסיה הוא התכוון לכתוב על שובם של חבורת מהפכנים מהגלות  בשנת 1856. אבל איך אפשר לכתוב על אותם מהפכנים מבלי לתאר את ההתקוממות של שנת 1825 נגד הצאר ניקולאי הראשון. אבל איך אפשר לכתוב את על ההתקוממות נגד ניקולאי מבלי לכתוב על כיבוש נפוליאון בשנת 1812, שהביא לעליית העריצות שנגדה התקוממו ב1825. ואיך אפשר לכתוב על שנת 1812 מבלי לכתוב על שנת 1805 וקרב אוסטרליץ שהביא לכיבוש נפוליאון ב1812 שהביא להתקוממות נגד ניקולאי הראשון בשנת 1825. [חד גדיא]

טולסטוי תיאר את כל ה-‘[סמטוכה’] ההיסטורית הזו דרך שלוש משפחות ארסיטוקרטיות שמבלות בנשפים באולמות רחבי ידיים וגיבורים המדברים על פוליטיקה וסקס. בספר אין דמות ראשית אלא אוסף של עלילות שנקטעות שוב ושוב על ידי על ידי הרהורים של טולסטוי באשר לשאלות כמו- ‘כיצד פורצת מלחמה’, ‘מה זו טקיטיקה טובה של מלחמה’, האם כיבושים וניצחונות יכולים להתבצע הודות לכובשים גדולים  כמו נפוליאון או שיסודות כלכליים וחברתיים תורמים להצלחה או לכישלון של שדה קרב.

[הספר מלחמה ושלום הוא ספר כמעט בלתי קריא לקורא המודרני. עם זאת היו לא מעט סופרים שהלכו אחריו. כמו למשל הרמן ווק, שכתב את ‘רוחות מלחמה’ ו-‘מלחמה וזיכרון’ על מלחמת העולם השניה. ו4וק, שהלך בדרך של טולסטוי, תיאר אף הוא סיפור רחב יריעה, אומנם על משפחה אחת, שמלחמת העולם השניה מפזרת אותם לארבע קצוות תבל. גם ווק שזר קטעי הגות ופילוספיה במהלך הרומן שכתב, כדי להגדיל את טווח היריעה.]

כאשר הנרי ג’יימס קרא את מלחמה ושלום הוא טען שזו ‘מפלצת גדולה ומסורבלת’. טולסטוי הסכים אותו.

טולסטוי טען, כמוני, שרומן היא צורת ספרות אירופאית. ברוסיה כתבו אחרת כי הרוסים חיו וחיים אחרת. זו לא טענה פוגענית או מעליבה נגד העם הרוסי. למעשה, השוני של הרוסים הוא זה שהניב רומנים יוצאי דופן ששינו את פני הספרות ואפילו את פני הפסיכולוגיה, הסוציליוגיה וחקר ההיסטוריה.

כפי שקרה עם רומן אחר- החטא ועונשו.

(מעבר).

דוסטויבסקי הגיע ממשפחה שירדה מנכסיה. כשהיה בערך בן שלושים הוא השתתף בקבוצת דיון של אינטלקטואלים רוסים צעירים בעלי נטיות סוציאליסטיות וליברליות.

הוא נחשב כבר אז לפרח ספרות, ובמובנים מסויימים הוא האמין כי עתיד החברה הרוסית נתון בסוציאליזם. חברה שוויונית ללא עריצות.

בעקבות ההשתתפות באותם הדיונים, הוא נאסר ויחד עם חבריו עמדו להוצאה להורג במשך מספר שעות.

לאחר זמן שבוודאי הרגיש לו כמו נצח, הגיע מפקד המוציאים להורג, והכריז- מוכנים…. היכון… יש לכם חנינה.

ככל הנראה החבורה לא באמת עמדה להיות מוצאת להורג אלא חוותה רק אזהרה ראשונה, ובינתיים תושלך לסיביר. דוסטויבסקי הבין את  ההזדמנות השניה שניתנה לו. שניתנה לו בזכות האל, ומי הוא שליחו של האל על פני האדמה?- הצאר. לכן כל מה שהצאר עושה- קדוש.

כשדוסטויבסקי חזר מהגלות הוא הופך להיות סופר. בכל הסיפורים ובכל הרומנים שהוא כותב הגיבורה הראשית היא הדת.  בכל רומן ישנו כומר או נזיר צנוע ועניו. בכל רומן המסקנה היחידה היא לחזור למקורות, לכנסיות העץ ולמסורת הרוסית. כל ניסיון להיפתח למערב- דינו התדרדרות מוסרית.

כעת בוודאי תישאל השאלה- ‘אבל מה עם החטא ועונשו, הרי זה רומן פסיכולוגי על אדם אכול ייסורים בעקבות רצח’.

התשובה שלי היא- כן, אבל, איזה סוג של ייסורי ואיזה רצח?.

הספר ‘החטא ועונשו’ מספר על רסקולניקוב, סטודנט בן 23 שרוצח בגרזן את בעלת הבית שלו ואת אחותה שנקלעת לזירת הרצח. לאחר מכן הוא חווה חרטה עמוקה ונשלח לשמונה שנים בסיביר.

למעשה, רסקולניקוב מתחרט על הרצח של אחותה של הזקנה שנקלעה למקום במהלך הרצח. עד לליל הרצח הוא מאמין באמת כי קיימת אפשרות ליטול חיים של אדם ולהמשיך לחיות כאדם נורמטיבי לחלוטין, והכל תלוי בזהותו של הנרצח ובמידת התועלת שהחברה בכללותה יכולה להפיק מנוכחותו של הנרצח על פני אדמות.

המאבק הפנימי בין רסקולניקוב לבין עצמו הוא מאבק דתי, עם שאלות של מוסר דתי. הגאולה הרוחני שהוא חווה היא גאולה נוצרית אורתודוקסית. העלילה של הסיפור היא צרה מאד, ועדיין ‘החטא ועונשו’ נחשב ליצירת מופת. למה?- מכיוון שמתחת לכל העיסוק במוסר דתי ישנו תיאור יוצא דופן של הנפש, של החרטה, ההדחקה, השכנוע העצמי וההלקאה העצמית.

בפרק הקודם דיברנו על כך שההומניזם גילה את האדם, עוד לפני שפרויד ניסח את המנגנונים הפסיכולוגיים שמפעילים אותו.

החטא ועונשו הוא דוגמה נהדרת לתיאור של דמות שנוצרה לצורך פולמוס דתי, מבלי שום כוונה לעסוק בחיי הנפש שלה אלא רק בגאולת הנפש שלה. עיסוק שנתפש כתפל ואיזוטרי למי שהולך בעקבות הכוונות המוצהרות של דוסטויבסקי.

בפועל, הרומן הזה הוא כמו גילוי הפניצלין- שכבת עובש שנוצרה במקרה, אבל הזיקוק של אותו העובש הפך לתרופה ששינתה את העולם.

(מעברון)

המפתח להבנת הספרות האירופאית במאה ה19 היא החילוניות.

המפתח להבנת הספרות הרוסית במאה ה19 היא הדתיות שמשתרגת בתוך עלילות חילוניות. הפנים המחייכות לעבר אירופה או הגב המופנה לאירופה.

כדי להמחיש את התסבוכת הרוסית הזו, אקח לדוגמה את שני המשוררים הגדולים ביותר של רוסיה שנהרגו בדו קרב. אבל לא אחד מול השני.

פושקין נחשב לגדול משוררי רוסיה. הוא כתב את הפואמה הגדולה ‘יבגני אונייגין’ שזיכתה אותו בהערכה רבה ובמעריצים אינספור.

 עם זאת, הוא הקדיש שירים לפטר הגדול. הצאר שבנה את פטרוגרד ופתח את רוסיה לאירופה. הוא אפילו נסע להולנד ועבד בתור נגר במספנה כדי להבין איך לבנות צי!.

החיבה של פושיקן לפטר הגדול לא מצאה חן באוזניו של הצאר ניקולאי הראשון שהאמין שאין שום דבר טוב באירופה וצריך להפנות את הגב אליה.  לאחר מספר מקרים בהם פושקין נשלח למעצר בית באחוזה שלו, קרה דבר מאת משונה.

ז’ורז’ שארל ד’אנטס, אציל צרפתי החל לחזר אחרי אשתו של פושקין. עניין שכמעט הוביל לדו קרב מספר פעמים. פעם אחת, פושקין קיבל מכתב מעליב ואנונימי שכינה אותו ‘מוג לב’. על כן פושקין יצא לקרב מול אותו אציל צרפתי, ובאותו קרב פושקין מת.

פרופ’ מיכאל הרסגור טוען כי הדו-קרב היה דרך של השלטון להיפטר מפושקין. הר סגור מביא לראיה כי ד’אנטס נמלט לצרפת לאחר הדו קרב.

אחת התגובות למותו של פושקין הגיעה מצידו של משורר אחר בשם מיכאיל לרמונטוב. בפואמה בשם ‘מות המשורר’ הוא ביכה את מותו של פושקין, והאשים את הצאר ברצחיתו. בעקבות פרסום השיר לרמונטוב נשלח לגלות בקווקז. לאחר שובו פרסם קובץ שירים שהיללו את רוסיה, אבל לא את הצאר. באופן מסתורי לרמונטוב מצא את עצמו גם בקו קרב ממנו לא יצא חי. צירוף מקרים? לא אם תשאלו את פרופ’ מיכאל הר סגור.

(מעבר)

ברוב המקרים הצאר לא היה צריך לארגן קרבות כדי לחסל את האליטות הישנות. הוא פשוט נתן לנפש הנוצרית לענות אותם עד מוות.

כך למשל היה עם גוגול. סופר מחזאי, מלא כשרון ורגשות אשמה.

הבעיה בעיסוק בגוגול, אדם שכתב על איש שברח לו האף מהפנים, ואדם אחר שסחר בנפשות של אנשים מתים- היא שהחיים של גוגול היו יותר משונים מהסיפורים שהוא כתב.

ישנן הרבה ספקולציות לגבי המיניות שלו, אם בכלל היתה לו מיניות.  גוגול סבל מהפרעות קשות בתחום החברתי. חברים סיפרו עליו שהיה מכין כדורי בצק מהלחם שהוגש לו והשליך לתוך הכוס כדי לומר לכולם- ‘המשקה לא טעים לי!’.

הוא היה מסוכסך עם אמא שלו ככל הנראה. שכן הוא סיפר לה שהוא נוסע לוינה, אך למעשה שהה באחוזה של חברים ומשם כתב לה מכתבים מדומיינים על הביקור שלו בוינה, האנשים שפגש והנופים בהם התבונן.

גם באשר לכתיבה שלו הוא לא היה בקו ההיגיון הבריא. המחזה רביזור עלה בחייו, והצחיק מאד את הצופים בקהל.

המחזה עוסק בנוכל תמהוני שמגיע לעיר פלך מרוחקת ושם חושבים שהוא מבקר המדינה. על כן כולם מתחנפים אליו, מנסים לגייס אותו לצידם ומתנהגים בצורה מושחתת עד אימה, מבלי לדעת שהוא מתחזה.

מספרים כי גוגול יצא נזעם מההצגה כי הוא לא רצה שהקהל יצחק אלא יעלב מהדימוי של האדם הרוסי נלעג על הבמה.

בהזדמנות אחרת הוא כתב את נפשות מתות.  שוב, נוכל שמגיע לביקור באיזור הספר הרוסיים, פוגש באנשי מנהל ומתחבב עליהם. בשיחות פרטיות הוא מציע לבעלי האחוזות לרכוש מהם את הצמיתים שהלכו לעולמם.

באותה התקופה, המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, שילמו בעלי האחוזות מס על העובדים שברשותם. מספר העובדים לצורך הגביה נקבע על פי מִפקד האוכלוסין האחרון, ומכיוון שמִפקדים נערכו לעתים רחוקות שולם המס גם בגין עובדים שמתו. צ’יצ’יקוב הציע להם לערוך חוזה מכירה לפיו אותם עובדים, הנפשות המתות, נמכרו לו, ובכך לשחרר אותם מן התשלום. מה עומד מאחורי ההצעה המוזרה. בשביל זה צריך לקרוא את הספר.

עם זאת, בשלב זה של חייו הוא היה מצוי בתהליך נפשי קשה והוא התחנן לרפואה ומחילה. העביר את ימיו בתפילות ובצומות ואז הוא החליט החלטה יוצאת דופן- אני אסע לירושלים!.

ירושלים שנת 1848.  אור, קדושה, בנייני פאר, אוויר הרים צלול כיין- כל אלו היו דברים שלא היה ניתן למצוא בה.  גוגול תיאר ברשימותיו עיר חרבה, עניה ומכוערת.

הוא חוזר לרוסיה שבור לב ושפל רוח, כתב את החלק השני של נפשות מתות, המשך העלילות של צ’יצ’יקוב הנוכל. עם זאת הוא נתקף בהרהורים דתיים. חושב על החטא שהוא חוטא נגד הצאר בכך שהוא לועג לבירוקרטיה שיצאה תחת ידו, ובמובן מסוים הוא מספר על נפשות של אנשים מתים, ורק לישו יש את הזכות לעסוק בנשמות של אנשים מתים.

על כן הוא מתעורר לילה אחד, לוקח את המשרת שלו ומצווה עליו לשרוף את החלק השני של ‘נפשות מתות’.

(מעבר)

דוגמה נוספת  לשאלות הדת ניתן למצוא בסיפורו של הסופר לייב טולסטוי. קצת אחרי שכתב הרומן אנה קרנינה. הוא נפל למשבר רוחני ואמוני.

הוא חדל לכתוב ספרות ובמקום זאת כתב כתבים תאולוגים ארוכים שמתארים את ישו בתור אבטיפוס של אנרכיסט פצפיסטי.

אנשים עלו אליו לרגל כי בתור נוצרי חדש, אדוק ומאמין הוא פתח את ביתו לכל דורש. דורשיו היו מעריצים שהגיעו מכל רוסיה ואפילו מאיטליה וצרפת. באחד המקרים מעריץ יהודי הגיע כל יום כדי לדרוש בשלומו של טולסטוי. לאשתו של טולסטוי נמאס מהנטיות הרוחניות של בעלה והעולים לרגל שהפכו את הסלון שלה לבית קפה. להזכירכם- מדובר באישה שהעתיקה את כל מלחמה ושלום שתיים עשרה פעמים!, ומה שהפריע לה היה בוץ על השטיח.

באשר ליהודי שהטריד אותם כל יום, היא מצאה פתרון גאוני- היא פנתה למשטרה שגייסה אותו לצבא. הפתרון החזיק מעמד למשך חמש דקות שכן, בשלב הבא טולסטוי התחיל למלא את זמנו בתפירה של נעליים לזקנות העניות של הכפר.

במשך השנים הקופה של טולסטוי התרוקנה. הוא היה בעל אדמות אבל תרם את מרבית כספו להאכלת רעבים. בשאר הזמן הוא כתב כתבים דתיים שאף אחד לא קנה. למרות

 במעט הזמן שנותר בין לבין הוא כתב נובלת מוסר בשם ‘סונטת קרויצר’ שכוללת בתוכה סיפור רצח מרתק, אבל- גם מוסר השכל לפיו זוג נוצרי טוב יכול לקיים חיי משפחה מופלאים מבלי לקיים יחסי מין.

הנובלה לא עברה את הצנזורה של  השלטון.  עד שאשתו של סופיה אנדרייבנה טולסטוי פנתה בעצמה לצאר אלכסנדר השלישי  באפריל 1891 ואמרה לו- גם אני  חייה חיים נפלאים עם בעלי מבלי לקיים יחסי מין. זו ההוכחה לכך שהספר לא כופר באורח החיים הרוסי!.

(מעבר).

בשנת 1905 נכשלת המהפכה הרוסית הראשונה. לנין מאשים את טולסטוי המטיף לסובלנות, בכיינות ואי אלימות.

אם תשאלו את חברו לעט של טולסטוי- מהטמה גנדי, שיטת ה-אי אלימות דווקא תעבוד ארבעים שנה לאחר מכן.

הביקורת על טולסטוי מובילה אותו בשנת 1908 לברוח מהבית, עם חברו דושאמפ, בתו אלכסנדרה ורופא סלובקי. טולסטוי עלה על רכבת במחלקה שלישית. לאן? לא ברור.

כעבור כמה ימים לב טולסטוי  נמצא גוסס מדלקת ריאות בביתו של מנהל תחנת רכבת בעיר קטנה וכמעט לא מוכרת. מהרגע שנודע ברוסיה שטולסטוי גוסס כמעט והפסיקו החיים. אנשים חדלו לעבוד וחיכו לשמועה האחרונה. לא עזרה הצנזורה שהטיל הצאר על העיתונים. טולסטוי היה נערץ מדי. . בימי גסיסתו מצטופפים סביב הבית עיתונאים מכל העולם, צלמים וצלמי חדשות. כולם רוצים להיות הראשונים לדווח.

(מעבר)

המאה העשרים מתאפיינת כמובן בעליית הקומוניזם ושליחתם של אינספור אינטלקטואלים למחנות בסביר. כלומר, מכת מוות לספרות הרוסית.

עם זאת, רוסיה נכנסה למאבק סמוי עם המערב על יוקרה והישגים. רובינו מכירים את סאגת האולימפיאדה והמאבק למען המדליות.

קרב אחר, הקרב על פרסי הנובל לספרות היה שולי, אומנם. אבל הביא לעולם את אחד מסיפורי המתח המוזרים והמרתקים ביותר בעולם הספרות.

עד לשנת 1965 זכו בפרס נובל לספרות איוון בונין ובוריס פסטרנק. מועמדים בולטים לפרס היו סולז’ניצן ונבוקוב.

מה הבעיה?-בונין ונבוקוב חיו בצרפת. סולז’ניצין (שקיבל את הפרס בסופו של דבר) כתב דברים לא מחמיאים על השלטון הרוסי, ופסטרנק נאלץ לוותר על הפרס בגלל גחמה של השלטון

על כן, הוחלט לרקום מזימה, להשגת פרס הנובל הנכסף לספרות.

בשנת 1965 זכה בפרס מיכאיל שולחוב. אדם בעל קריירה ארוכת שנים, אך מעוררת תמיהה.

בתחילת דרכו שולוחוב פרסם  שני קבצי סיפורים מחיי הקוזקים בשם “סיפורים על הדון” ו”הערבה הכחולה” שהיו איומים. בכל קנה מידה אפשרי.

עם זאת, בשנת 1928, הפך שולוחוב לתופעה ספרותית כאשר פרסם את כרך א’ של ספרו הידוע ביותר, יצירת הענק “הדון השקט”.

שלושה כרכים נוספים שלו יצאו לאור בשנים 1929, 1932 ו-1940. הסופר היה צעיר מאוד, רק בן עשרים ושתיים, כשהוציא את הכרך הראשון.

מדובר ברומן מתוארת מלחמת העולם הראשונה המתאר חיי כפר בפך מרוחק של הדון. הרומן מתאר בפרטי פרטים היסטוריים. תיאור שיכול לספר רק מי שחווה אותה על בשרו, למרות ששולוחוב היה רק בן 9 כשפרצה אותה מלחמה ורק בן 14 כשהסתיימה מלחמת האזרחים המתוארת.

הרומן יצא זמן קצר יחסית אחריה, כשלא היו עוד מסמכים וספרים בספריות לפיהם יוכל לברר את הדברים אותם תיאר בדייקנות.

כיום חוקרים רבים מצביעים על סופר אחר שכנראה כתב את היצירה- פיודור קריוקוב. חוקרים שונים טוענים כי שולחוב רכש את כתב היד של “הדון השקט” מאשתו של הסופר המת, והמשיך  לשלם לה באופן קבוע בעבור השימוש בו.

הביקורת נגד שולחוב הושמע עוד בימי חייו. בשנת1967 כתב המשורר אנדרי ווזסנסקי באחד משיריו, בו רמז בבירור על שולוחוב :

“אתה קלסיקן-על ורכיכה של השלטון

להתבייש אתה צריך!

העתקת פעם סיפור של אדם אחר

אך על ההצגה הזאת לחזור לא תוכל…”

למה עשו את זה?-

בתחילת שנות העשרים היה ברור שמבחינה תרבותית המהפכה הקומוניסטית נכשלה לגמרי

 כל הציפיות היו שהפרולטריון המשוחרר מסוגל להוציא מתוכו יצירות מופת שיעמידו בצל את כל מה שהיה קודם לכן, בתקופת הקפיטליזם.

הספרות הרוסית האמיתית הייתה אז של הגולים באירופה, אנשים כמו נאבוקוב ואיבן בונין, ונוצרה מעין תחרות תרבותית בין רוסיה הסובייטית ורוסיה האירופאית, של הגולים, תחרות שהסובייטים לא הצליחו בה. ואז מישהו, כנראה במשטרה החשאית, ששולוחוב היה קשור אליהם באופן הדוק משנת 1923, ותחת חסותה, החליט ליצור סופר סובייטי גדול, ילד פלא.  הם בחרו בשולוחוב, גם כי היה קשור אל הקוזאקים וגר באזור עליו מספר הסיפור, מה שהיה הופך את הצגתו כמחבר אמינה יותר.  עם זאת, חוקרים רבים, בינהם זאב בר סלע הישראלי הקדישו קריירות שלמות כדי להצביע על התרמית.

(מעבר)

הספרות הרוסית היא ז’אנר בפני עצמו. ז’אנר תובעני אבל מתגמל.

סופרים שגלו מרוסיה כתבו עליה בגעגועים עזים. אפילו סופרים יהודיים כמו לאה גולדברג או חיים ברנר הם רוסיים במהותם אף על פי שכתבו בעברית.

 באופן מפתיע מאד, הספרות הרוסית נפתחה למערב בעיקר במאה ה20. למרות מסך הברזל, הקומוניזם ושלל המלחמות.

הסופר תומס מן, סיפר כי בעת ביקור בשוויץ, חבר נתן לו לקרוא את האחים קרמזוב של דוסטויבסקי. תומס מן שהכיר על פה את הספרות הגרמנית, האנגלית והצרפתית לא ידע שום דבר על הספרות הרוסית. כאשר הוא קרא את האחים קרמזוב הוא נפל מהכסא מהקנאה והרושם שעשה עליו הספר.

בפרק הבא, הספרות עולה כיתה למאה העשרים. בני אדם יתעוררו בבוקר ויגלו שהם ג’וקים במקרה הטוב או יתבעו למשפט ללא כל סיבה במקרה הרע. זרם התודעה ינסה לאתגר מחדש את המוח האנושי ומאורעות מלחמות ייסרו את המין האנושי בדיכאון פילוסופי עמוק וכבד. הציבור מתבקש להתייאש מראש.