פו הדב, אליס בארץ הפלאות, הרוח בערבי נחל ואפילו ‘הכינה נחמה’. ספרים רבים שנכתבו לילדים מושכים דווקא את הקהל המבוגר עד שלעיתים נדמה כי הילד קורא סיפור אחד והמבוגר קורא סיפור אחר. בפרק זה אסקור בקצרה את התפחות ספרות הילדים מהימים בהם מקס ומוריץ התגלגלו בזפת ונוצות עד לימים בהם מטילדה של רואל דאל לימדה את אבא שלה לקח – והדביקה לו את הכובע לראש.
ספרות לילדים ספרות למבוגרים-
נתחיל בתולדות ספרות הילדים בעולם העתיק. תיקון טעות… לא היתה ספרות ילדים בעולם העתיק. כלומר לא היו ילדים בעולם העתיקה, כלומר לא התייחסו לילדים בתור ילדים בעולם העתיק.
ספרות הילדים התחילה רק במאה ה17, תחילת המהפכה ההומניסטית שעליה דיברנו כבר בפרקים הקודמים. להזכירכם- התפישה לפיה בני אדם הם יצורים חופשיים ותבוניים שיכולים לבחור את דרכם בעולם, ולא ללכת בעקבות המעמד או הגילדה של האבא או הסבא שלהם.
עד לעליית ההומניזם ילדים נחשבו בתור ‘מבוגרים קטנים’.
אם אשתמש בהקבלה ממש נבזית, רחם היה מעין תנור אפיה לכוח עבודה זול. בתקופה שבה אנשים חיו בכפרים וחברות חקלאיות, כל זוג ידיים עובדות היה עניין מבורך. רצוי זוג ידיים של זכר.
אם נבחן את החיים בימי הביניים מתחת לפני השטח נגלה סיבה נוספת שבגללה ילדים לא ממש נחשבו ילדים. רובם לא הגיעו לבגרות. תנאי המחיה הקשים, המחסור בסניטציה ותמותת התינוקות גרמה, ככל הנראה, להורים לפתח מאין אדישות שתמנע מהם להיקשר לילדים שלא תמיד שרדו.
הירידה בתמותת תינוקות תגיע רק במאה העשרים, וגם זה- רק בעולם המפותח. תינוקות בריאים הם מדד לאושר והצלחה. כל בית חולים מרוויח כמה אלפי שקלים מהמדינה על כל תינוק בריא שנולד. רומניה בתקופתו של צ’אוצ’סקו ביקשה להצטרף לאחד מאיגודי המסחר הגדולים של אירופה. האיגוד התנה את הצטרפות רומניה בירידה בתמותת התינוקות. צ’אוצ’סקו פתר את הבעיה תוך יום: הוא הורה למשרד הפנים לרשום תינוקות חדשים רק בגיל חודשיים ובעצם כך לא להכניס לסטטיסטיקה תינוקות שלא שרדו.
לאורך ההיסטוריה, תינוקות ששרדו, וילדים שגדלו, לא הספיקו להתבגר בנחת. כשתוכלת החיים היא ארבעים שנה, צריך לנצל כל הזדמנות להריונות ולידה. לכן התחתנו בגיל צעיר מאוד ואף נאלצו לצאת לעבוד מה שמעיד על תקופת ילדות אפסית עד בלתי קיימת.
עם זאת, יש לציין כי יש מי שחולקים על הטענה הזו, כמו למשל שלומית שחר בספר ‘ילדות בימי הביניים’, מתארת רפואת ילדים ואבל על מות ילדים.
עם זאת, נוותר על הדיון בשלב זה ונעבור לחלק המרכזי של הפרק- ספרות הילדים.
(מעבר) ישנן הרבה סיבות לכך שבני אדם התחילו להתייחס לילדים כאל ‘ילדים’.
ניל פוסמן, בספר ‘אובדן הילדות’ – טוען המצאת הדפוס והקצב המהיר של הפצת ספרים עלתה האוריינות והנגישות לידע- אולם רק לקורא- המבוגרים- ידיעת הקורא אפוא יצרה את המבוגר וכפועל יוצא יצרה גם את הילד, כלומר את ההפרדה. הסיבה לכך היא שעצם זה שהמבוגר יודע לקרוא מעמידה אותו בעמדה מעל הילד היות והוא נגיש יותר לידע.
אחד הפילוסופים הראשונים שהתייחס לילד כאל יצור עצמאי היה ג’ון לוק שטעו כי צריך לתת לילדים “ספרים נעימים וקלים” לפתח את דעתם במקום לחנוך אותם עם מקל. הוא גם כתב על כך שיש להקפיד להוסיף לספרי ילדים איורים.
למעשה, כבר מימי הביניים ניתן למצוא ספרי אגדות מאויירים. וישנם לא מעט דיונים באשר לשאלה- ‘האם מדובר ביצירה לילדים או לא’.
ניקח למשל את ‘חד גדיא’. יש כאן סיפור שהוא מעין ‘בים בם בם תירס חם’. יש גדי ואז חתול ואז כלב, מקל, אש, מים, שור, שוחט. האם מדובר בשיר לילדים או לא?
על אותו משקל אפשר לשאול האם אגדות העם שהשתמרו ברבות השנים נועדו לילדים או שבמקרה הם הפכו ברבות השנים לסיפורים עבור ילדים?.
ישנם מקרים ספציפיים מאד בהם אנחנו רואים יצירות שנכתבו במתכוון לילדים. כך למשל כתב הסופר השוויצרי, יוהן דוד ויס את ‘משפחת רובינזון השוויצרית “ב 1812, במטרה ללמד ילדים על ערכי המשפחה, בעלי טובים, השימושים של עולם הטבע וזקיפות-הקומה.
למעשה ספרות ילדים, באופן כללי, ניתן לסווג לפי ספרות דידקטית שהמטרה שלה הוא לחנך, וסיפורים שנועדו לשם הסיפורים עצמם. הדוגמה של משפחת רובינזון השוויצרית היא דוגמה קיצונית יחסית לספר חינוכי שהפך לקלאסיקה. כמו המסע של נילס הולגרסון שכתבה סלמה לגרלף בתור ספר חינוכי על הגיאוגרפיה של שבדיה.
(מעבר)
הסיפור הראשון שניתן להצביע עליו ככתיבה לילדים שמטרתה היא הספרות עצמה סיפורו של א.ת.א הופמן ” מפצח האגוזים ומלך העכברים” שיצא לאור ב -1816 באוסף סיפורים גרמני לילדים, Kinder-Märchen . זהו למעשה הסיפור הקצר המודרני הראשון המציג אלמנטים ביזאריים, מוזרים וגרוטסקיים בספרות הילדים, ובכך הוא מקדים את ספר הילדים הגדול ביותר בהיסטוריה שכתב לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות . ספר הילדים המפורסם ביותר אי פעם. ספר שהקריאה שבו תהרס לחלוטין למי שמכיר מעט את הסיפור של לואיס קרול והחיבה שלו לצילומי עירום של ילדות, או למי שינסה להבין מה מתרחש שם.
בתחילת המאה ה20 נכתבו שאר ספרי הילדים הקאנוניים ביותר בהיסטוריה.
כך למשל פו הדב ופיטר פן, אלו שני ספרים העוסקים בילדים וחוסר הרצון להתבגר.
פיטר פן
פו הדב ספרות נקיה מרוע.
הקוסם מארץ עוץ
״הקוסם מעיר הברקת״, ספר שנכתב ב1939 על ידי אלכסנדר וולקוב והוא מבוסס על הספר המפורסם שכולם מכירים.
מה ההבדל אתם שואלים?
נתחיל בזה שהגיבורה של הספר היא אלי, ולא דורותי, שההוריקן הוא לא מקרה אלא מעשה זדון של מכשפה רעה, שהכלב מדבר, שיש בספר עמים שונים כמו הדברנים, שאוהבים לדבר, שהקוסם הוא בעצם גודווין, שכן של אלי מקנזס, שחקן מובטל, אותו היא פוגשת כשהיא חוזרת הביתה.
יש עוד הרבה הבדלים קטנים וגדולים בין הגרסאות – אבל הכי מעניין שוולקוב כתב שישה ספרים בסידרה! בשלושה הראשונים אלי חוזרת שוב ושוב לארץ הקסומה, ובשלושה האחרונים זאת הבת דודה שלה, אנני, שעושה את המסע.
בספר של פרופ’ זוהר שביט “הפואטיקה של ספרות הילדים” אותם הספרים מוזכרים בתור כאילו שמתפקדים כספרים שנכתבו לשני נמענים- מבוגרים וילדים. הילד מקבל סיפור נחמד נסיך שטס בין כוכבים ופוגש מדליק פנסים מבולבל וטייס, שועל הססן ושושנה מפונקת. המבוגר יקרא את הסיפור בתור אוסף מרוכז של חוכמות חיים ומשפטי העצמה.
כך למשל, אם נבחן ספר קסום ומצחיק- הכינה נחמה שכתבה מאיר שלו. זה ספר על כינה שנודדת מראש לראש ומתבוננת במבט ציני על החברה. היא עוברת לראש של מגיש חדשות שמראיין פוליטיקאי שכותבים לו את כל התשובות, היא עוברת מגבר לבחורה במהלך הטרדה מינית, ולבסוף מוצאת את מקומה בעולם כשהיא מגיעה לראש קרח ולאיש המאושר מכך שגם לו יש כינה.
עם זאת, לפי פרופ’ זוהר שביט- סיפור כזה לא ‘נחשב’ כספרות שתיכתב לשני נמענים מכיוון שמראש אף מבוגר לא יקרא לעצמו את הכינה נחמה להנאתו.
עד לכתיבת הפרק הזה חשבתי שזה רעיון ממש נחמש ונדבך מאד חשוב בהבנת ספרות הילדים. אז זהו ש-לא!.
ספרות ילדים שגם מבוגרים קוראים היא כמו מוזיקה קלאסית!
(מעבר)
ספרות הילדים שגם מבוגרים קוראים מורכבת ממספר יצירות שנשמרות תחת פעמון זכוכית. אין יוצא ואין בא. הדבר זהה ליצירות מוזיקליות קלאסיות. אם ניקח מאה אנשים ברחוב ונבקש מכל אחד לנקוב בשמות של חמישה מלחינים קלאסיים, סביר להניח שכולם ינקבו בשמות של מלחינים מתים. סביר עוד יותר להניח שאף אחד לא ימנה בין באך, בטוהבן ושובראט גם את גיל שוחט או יוסף ברנדשווילי.
אפתח סוגריים ואספר שלפני כמה שנים הופעתי באופרה ‘הילד חולם’. בוקר אחד כשהלכתי למתפרה אחת מעוזרות ההפקה הזכירה את שמו של גיל שוחט. אמרתי שראיתי אותו במסדרון והיא הביטה בי במבט מלא פליאה ושאלה אותי- ‘מה זאת אומרת? איך זה שהוא חי?’. זה היה הנוסח המדוייק. ‘איך זה שהוא חי’. כל כך התרגלנו לתפישה שמלחין טוב צריך לנוח בקבר לפחות מאה שנים לפני שהוא הופך להיות רלוונטי.
ספרות הילדים הקאנונית כוללת מספר מצומצם של יצירות, והסיבה שמבוגרים חוזרים לקרוא באותן יצירות שוב ושוב היא, ככל הנראה, סיבה חברתית. אלו ספרים שיוצאים במהדורות עם הערות שוליים והסברים. בתרגומים חדשים ובפורמטים של ספרי מבוגרים עם כריכה רכה, ודש קדמי ואחורי. אף אחד לא יחשוב להוציא לאור בצורה כזה את סדרת סיפורי איתמר של דוד גרוסמן או את ‘שמונה בעקבות אחד’.
מבוגרים ממעטים לקרוא ספרות של ילדים או נוער. אחת לכמה עשרות שנים ישנו איזה ג’ראלד דארל שמרתק קוראים מבוגרים עם סיפורים כמו ‘משפחתי וחיות אחרות’ או רואלד דאל שממציא את צ’ארלי בממלכת השוקולד.
למזלי הרב ניהלתי בשנה האחרונה ספריה קהילתית קטנה ובעזרת הילדים המקסימים שהגיעו לשם התוודעתי לספרי ‘הדוד אריה’. דוגמה כיצד מכשף הפך אותו לחצי גבר חצי אישה או לג’וק. בסיפור אחר הדוד אריה נכנס למערה שעשויה מכל מיני דברים טעימים והתנאי לקבלת שיקוי לחיי נצח הוא לא לגעת בשום דבר במערה וכשהדוד אריה אוכל מהגבינה הצהובה שבמערה הוא מתגבנ”צ , הרפתקה אחרת, הדוד אריה הזדקן במהירות כאשר הגיע לעיר שהזמן בה חולף מהר מדי, דקה היא כשנה (ורק שתיית נוזל מלפפונים חמוצים מציל אותו מזקנה וממוות). הספר זכה להצלחה אדירה והוא מתפרסם גם במקומות שונים בחו”ל. מעט מאד מבוגרים קראו את אותם הספרים, אחד מהם הוא חבר הכנסת מנואל טרכטנברג שציטט מתוך הספר כדי למחות על____________.
ספר ילדים אחר שמדבר למבוגרים, לא פחות מכפי שהוא מדבר לילדים, אבל נקרא רק על ידי ילדים הוא- ‘הסיפור המושלכם’
הסיפור מספר על…
הרוזנת בריגיטה והנסיך כריסטיאנו היו חברים מילדות, הם התאהבו זה בזו וכשהנסיך ביקש מאביו המלך רשות להינשא לאהובתו, המלך אמר שבגלל שהרוזנת היא לא נסיכה. לכן היא צריכה להתחרות עם שאר המועמדות על ליבו של הנסיך. כל הנשים קיימו ביניהן תחרויות שונות (חץ וקשת, קרטה ועוד). באיור הזה הנסיכה משתתפת בתחרות מול שלוש בחורות, והבחורה המנצחת זוכה להתחתן עם הנסיך.
ספרים אכזריים
הנריך הופמן – שטרובלפטר
הנריך היה רופא שהקים מרפאה ציבורית לנזקקים ועבד בעיקר עם ילדים ,. הופמן קונה לעצמו שם בעולם הספרות בזכות שטרובלפטר הוא זכה לשם עולם . ואיך אירע שרופא חיבר את הספר ?
בשנת 1844 ערב חג המולד הופמן יוצא לחפש מתנה לבנו בכורו בן ה3 ורוצה לקנות לו ספר מצוייר ולא מוצא. בסופו של דבר הוא חזר עם מחברת ריקה בה הוא חיבר מעשיות , צייר ציורים והגיש לבנו.
הילד התלהב, הראה לחברים, והספר הפך להיסטוריה. הופמן סיפר שבעבודה שלו כרופא הוא נתקל בילדים מפוחדים מעצם המפגש עם הרופא במקרה הזה הדרך שלו להתמודד עם הפחד של הילד היה פשוט לשלוף פיסת נייר ועיפרון ולהרגיע אותו באמצעות סיפור שהיה כותב ומצייר לו.
במשך השנים הוא כתב סיפורים משעשעים לילדים כמו הילדה ששיחקה בגפרורים ושרפה את עצמה. ילד שמצץ אצבע עד שבא חייט וחתך לו את האצבע. ילד שלא רצה לאכול מרק ומת.
האם זה פארודיה על המסרים הדידקטיים בתקופתו או שהוא יצר ספר דידקטי מרחיק לכת , לפי יהודה אטלס, מדובר בספר אכזרי שמנסה לחנך תוך כדי הפחדה קיצונית.
בנוסף יש שם גם לקחים פרקטיים של עשה ועל תעשה . כמו למשל- אל תספרי סיפור כזה לילד לפני השינה כי זה יעשה לו טראומת והוא יעשה פיפי במיטה עד גיל שלושים. אמא!
(מעבר)
במקרה אחר ניתן לציין את מקס ומוריץ. עוד שני ילדים פוחזים שגורמים לתרנגולות להחנק למוות, ממלאים לדוד את המיטה בחרקים, ונאפים בתנור.
סך הכל, מעשיות שמנבאות יפה את העתיק של גרמניה.
אריאנה מלמד כותבת בטור שנקראה תראומה לטף על מקס ומוריץ , היא מגנה את כך שאנשי הכפר שמחו לאור המוות של שני הזאטוטים, והיא אף משווה בצורה עקיפה למקרי שואה בעזרת שיר שנכתב באותה התקופה שמדבר על הרדיפה של היהודים , שיר של בטון ברכט . השאלה היא האם בוש מצדיק את העמדות האלה או מציג דעות במערומיהם כשגויות , הרי אין ספק שהתעלולים שלהם אכזריים אך גברת שטרול אינה שונה מהם- היא מכה את הכלב שלה באכזריות .
התנהגות הילדים ללא ספק קיצונית אבל גברת למך אחרי שבעלה נמשה מהמיים היא מגהצת אותו וגם זו התנהגות קיצונית .
(מעבר)
כיום העיסוק בספרות ילדים ובאמביוולינטיות של ספרות ילדים, נדד לקולנוע.
חברת וולט דיסני שהחלה את דרכה עם עיבודים קולונועיים לאגדות האחים גרים, הפכה ברבות השנים לחברת קולנוע שמפיקה סרטי ילדים שגם מבוגרים אוהבים. סרטי אנימציה בהקרנת חצות כמו ספר הג’ונגל או מולאן.
בשום מקום ברשת לא מצויין שחברת וולט דיסני התעתדה להציג רק סיפורי אגדות . אחרי שלגיה, היפיפיה הנרדמת וסינדרלה הגיעו סרטים כמו ‘ספר הג’ונגל’ ו-‘רובין הוד’ שהיו עיבוד מכוון לסיפורים מוכרים שלא נכתבו במקור עבור ילדים.
במקרה אחר ניתן לציין את ‘בת הים הקטנה’, סיפור שנכתב במקור לילדים, אבל נערך ועובד מחדש כדי שיתאים לילדים המודרניים. האגדה המקורית נודעה בסוף האכזרי ובו בת הים מתה מלב שבור והופכת לקצף הגלים.
עשרים וחמש שנים לאחר מכן כשחברת דיסני תוציא סרט אחר כל בסיס הסיפור של האנס כריסטין אנדרסן זה יהיה ‘מלכת השלג’. רק שהפעם המלכה היא לא מלכה, ובמקום להציל את אח שלה היא הולכת להציל את עצמה. לסרט קוראים פרוזן. ‘לשבור את הקרח’.
תהיה הסיבה אשר תהיה, חברת וולט דיסני המציאה את האגדות מחדש ובראה סיפורים כמו ‘היפה והחיה’ או ‘מולאן’ שנלקחו משולי ההיסטוריה ועוצבו בדמותן של האגדות ההיסטוריות שכולנו מכירים.
למעשה, חברת וולט דיסני עשתה את מה שעשה פטר הגדול ברוסיה.
לקריאת
