המקרה של תם אהרון הוא אחת  הדוגמאות המדהימות ביותר לצמיחה של קומיקאי צעיר בשנים האחרונות.  אהרון התחיל  כותב בגב האומה, מגיש פינה בתוכנית של אייל קיציס ולבסוף מגיש תוכנית בעצמו.

הסיפור של תם אהרון נותן  תקווה ומראה שיש לאן לשאוף כי כנראה ישנם עוד אנשים שיודעים להעריך כישרון גם אם הוא לא בתבניות הקבועות. אהרון, כאמור, ממש לא מגיע בתבנית קבועה. בעוד המסלול המרכזי לבימות הסטנד אפ עובר דרך תוכניות דאחקות כמו ‘צחוק מעבודה’, הדרך של אהרון הייתה אחרת לגמרי. גם ‘פעם בשבוע’ היא תוכנית מזן אחר. גב האומה עם שילוב של ג׳יימי אוליבר, רק שכאן יש איזה שהוא ניסיון לתת דגש קצת יותר מרכזי – שמאלני – אוטומציה לזעקות ‘כיבוש’ והדתה כפי שהיה ניתן לראות במונולוג על הליכודניקים החדשים למשל.

‘האוטומציה של השמאל’ נוטה לעבור לנו מתחת לרדאר.  דוגמא לאוטומציה כזו  היה אפשר לראות לפני כמה פרקים של בשבוע שעבר עם ג׳ימי אוליבר שביקר בחריפות את ההכרה של ארצות הברית בגולן כשטח ישראלי. סוריה לא קיימת כבר כמה שנים.  אפשר בקלות כבר להעביר את סוריה בויקיפדיה לקטגוריית המדינות לשעבר יחד עם פרוסיה המזרחית ברית המועצות או יוגוסלביה. השם של סוריה כמדינה ריבונית מוזכר בשנים האחרונות רק בתור תגובה אוטומטית לדיונים שקשורים ברמת הגולן. מדובר בגינוי שמורכב מצדקנות ובורות. אם מתישהו בעשור הקרוב שטח הגולן יוחזר לסוריה אפילו עם יוקם שם משטר דמוקרטי אני לא מקנא בדרוזים שחיים ברמה.

הצדיק האוטומטי מטעם עצמו יזעק להשבת רמת הגולן אבל בשורה התחתונה כשמדובר בחיי אדם רצוי מאוד שהשטח הזה יהיה בידיים ישראליות.  גם אם בסופו של דבר סוריה תתפורר לכמה מדינות ריבוניות,  ההחזרה של רמת הגולן תהיה לא רלוונטית כמו השבה של העיר  טריאסטה באיטליה לידי בית הבסבורג (השטח אפילו לא גובל באוסטריה).

 למרות התשבוחות על תם אהרון. אבקש להעיר הערה קטנה לגבי האחריות שלו בתור מגיש.  בפרק האחרון  הניסיון ‘לצאת מאוזן’ הפר בסופו של דבר את האיזון.  תם אהרון דיבר על התגובות המוגזמות לסמוטריץ שנאם מול מצביעים פוטנציאלים בישיבת מרכז הרב בה טעם שהוא עושה ‘להחזיר את משפט שלמה המלך’ .

לכאורה תום אהרון צודק מכיוון  שינוי כזה לא יוכל להתרחש בבת אחת. יתרה מכך, אין אפשר להחזיר את משפט שלמה המלך מכיוון שאנחנו לא חיים בתקופת שלמה המלך ויש יותר מידי זרמים ופלגים ואף אחד לא יסכים לנוסח עדכני ומקובל שירצה את כל הצדדים,  גם אם מדובר רק בצדדים דתיים חרדים.

אהרון התאמץ להראות מעין משוואה סימטרית של רטוריקה אנטי דתית ואנטי חילונית שעומדות זו מול זו בצורה שוויונית. אבל אין שוויון בין הניסיונות של הפלגים הדתיים חרדים לכבות את אורחות חייהם על האוכלוסייה החילונית של ישראל  לבין מידת ההתנערות של הכוחות החילונים לעצור ולכבול את הכפייה הדתית.

אי אפשר לפתור את עניין ההקצנה הדתית בתור “קיצונים משני הצדדים*.  ישראל עומדת בעיצומה של מלחמת דת ואנחנו ללא ספק מפסידים. השאננות למול רטוריקה מתלהמת ואלימה היא החטא הקדמון של השמאל. הסלחנות כלפי זעקות הגיהאד כאילו היה מדובר ברטוריקה שנועדה לרצות את ההמונים, היא זו שאפשרה לחבל להימתח בכל הסכמי  השלום שבסופו של דבר כשלו.

אין לי מספיק ידע היסטורי ולא מספיק חקרתי את הנושא אבל יש תחושת בטן מספיק חזקה שומרת שלא המלך חוסיין ולא אנואר סאדאת קראו למלחמת קודש בשטחים הכבושים רגע לפני שחתמו הסכמי שלום.

כמובן שישנן אלף אלפי הבדלות ללא ספק בין המלחמה עם השכנים לבין המאבקים הדתיים מדיניים בתוך המדינה, אבל קיצוניות שאינה מתפשרת זו קיצוניות שאינה מתפשרת ואסור להקל בה ראש.

אם נגזר עלינו ללכת לבחירות שעומדות בסימן של מלחמת דת עדיף שזה יהיה עשה כבר עכשיו ועדיף לשחרר את כל הסבטקסט והרצונות הכמוסים כמה שיותר מוקדם, אם תושבי מדינת ישראל יבחרו להפוך אותה לטורקיה, ‘ואם בסופו של דבר אוכלוסיות נרחבות לא יוכלו לחיות כאן, ולא בגלל עניינים זניחים לכאורה של תחבורה ציבורית בשבת או חתונה רפורמית אלא ממש סכנות אמיתיות לחיים ולנפש. יבורך הפרי.