“צריך להתחיל מאיפשהו” זה המשפט הקבוע שאומרים לי חברים ובני משפחה כשאני מתלונן על ההתחלות הקשות בעבודות חדשות.
אף פעם לא כיף להיות הבחור החדש. תמיד לוקח זמן להתרגל לסביבת העבודה, למשימות שנראות לפעמים משונות ולבוסים מוכי הקפריזות.
עד כה לא הזדמנו לי הרבה הזדמנויות לאחד בין ה- “דיי ג’וב” לבין דברים שנועדתי לעשות. דברים שכוללים במות, מיקרופונים ואת השם שלי מודפס על נייר כרומו, עיסוקים שי
עם זאת, הסכמתי לקבל, גם אם בהכנעה מסוימת, את העובדה שבינתיים אצטרך להפריד בין ייעוד לבין פרנסה ובין כשרון לשכר.
במקרים מסוימים כישורי ההדרכה שלי באו לידי ביטוי בעבודה ולעיתים היצירתיות שלי נוצלה לצורכי פרסום ופמפלטים.
במקרים אחרים עבדתי בעבודות ‘אפורות’ של מכירות ואדמיניסטרציה, אבל גם לאותן עבודות- השאפתנות הטמונה בי מצאה את דרכה.
בעשר השנים האחרונות עבדתי בשש עבודות מרכזיות בתקופות ארוכות, בין שנתיים לשש שנים למשרה. לעיתים העבודות האלו התקיימו במקביל ואוזנו על ידי תיאומי מס (וכעת על ידי עוסק פטור, מישהו רוצה להזמין אותי להרצות אצלו?)
כמעט בכל המקרים דבר אחד נותר במשותף- הקידומים. בין אם תחום התיירות או עולם המכירות. בין אם בדלפק, במשרד משלי או בחדר עבודה משותף, תמיד היתי מוצא את עצמי מגיע לשיחת ה– “מור! יש לי פרויקט בשבילך”.
באהבה ובשמחה רבה לקחתי על עצמי להוביל פרויקטים, לפתח פסטיבלים, לשווק אירועים ולהזמין עיתונאים. תיבת המייל הפרטית שלי התמלאה בתכתובות שנגררו אל תוך שעות הלילה. לא פעם מצאתי את עצמי נשאר אחרון לנקות ולסדר. אבל כמעט תמיד אותו הפזמון חזר ושב- “מה פתאום העלאה! דיברנו על קידום, אין מאיפה לשלם על הקידום, המצב שלנו קשה, המדינה במיתון ואנחנו בקשיים כלכליים!”.
אין קביעות, יש מקובעות
במשך הזמן התחלתי לתהות “מה לא בסדר איתי”. כשהיחסים שלי במקומות עבודה עלו שרטון ונואשתי מהמשימות הרבות שהלכו ותכפו, השתלטו לי על שעות הפנאי (ובעיקר לא תוגמלו כספית) תהיתי מה עשיתי לא בסדר. אולי נשחקתי ולא שמתי לב?, אולי אני עוד צריך להוכיח את עצמי?. האופי הפולניזאי שלי (הלחם של פולני+תוניזאי) גורם לי להשליך את כל האשמה על עצמי ורק אחר כך לחפש אשמים בחוץ.
את ששת העבודות המרכזיות בהן עבדתי מאז שעברתי לתל אביב עזבתי או הועזבתי בגלל שתי סיבות עיקריות: מציאת תחליפים זולים (סטאז’רים או מתנדבים פנסיונרים) וחוסר הסכמה שלי לעבוד קשה ללא תגמול.
בתחום התיירות עבדתי בלשכת מידע (שבסופו של דבר ניהלתי בפועל), הוחלפתי במתנדב בן שמונים ושלוש שלא ידע להפעיל אינטרנט. כנשאל ‘איפה עובר קו 112’ ענה- ‘אתה יודע איפה פעם היה קולנוע מוגרבי?- שני רחובות אחרי’.
במקרה אחר הוחלפתי בבוגרים של בית הספר למורי דרך שחיפשו להתחיל את דרכם בתחום ולעבוד תמורת שכר מינימום.
אז מי ‘לא בסדר’ בסופו של דבר
כמובן שאני ‘לא בסדר’. כלומר… זו התשובה הראשונה שעולה לי לראש, אחרי הכל אני פולניזאי וגם בוגר 12 שנות לימוד במערכת החינוך הישראלית. במשך שלוש שנים אחרי שסיימתי את הבגרויות עוד זלזלתי באינטליגנציה של עצמי.
אבל אם אהיה קצת יותר רציני ואבחן באופן מדויק את המקומות בהם עבדתי בעשר השנים האחרונות, ואשאל איפה מקומם של הקולגים שלי כיום- אמצא את התשובה הניצחת: המאבק היה אבוד מראש, וגם אם היתי ממשיך להסכים לתנאים ולשכר הבלתי הולמים- שום דבר לא היה משתנה.
אני לא מתכוון לשפוט מקומות עבודה לשעבר, זו לא הסמכות שלי. אני לא יכול לומר האם מצבם הוטב או הורע בעקבות העזיבה שלי. עם זאת אני רואה כיצד מצבם של האנשים שעבדו לצידי- נשאר כשם שהוא או אפילו הורע.
במקרה אחד כשעברתי ליד לשכת מידע לתיירים הבחנתי בכך שהיא נסגרה, ובמקום מזגן ומיזוג אוויר, נותני השירות הועברו לקרוון עשוי פח.
בחברה אחרת הועזבתי מכיוון שהכרזתי על כך ש-‘אם לא משלמים לי כמו למנהל סניף אז אמשיך לעשות רק את העבודות של המדריך’. כיום עדיין אין מנהל סניף, גם לא מדריכים, רק שתי בנות שירות, וענף הדרכה שלם שנגדע.
המקרה שהעלה לי את התהיה באשר לחוסר היכולת להתמיד במקומות עבודה הוא שביתת העובדים במדיטק חולון.
על המדיטק אני יכול לדבר באופן גלוי מכיוון שכל תחום התרבות בעיריית חולון נכנס לשביתה של שלושה ימים במחאה על כך שלא נחתם הסכם שכר קיבוצי מול העובדים, וספרנים בעלי ותק של שלושים שנה מרוויחים את אותה המשכורת כבר עשר שנים. מן הצד השני מנהלים וסמנכ”לים עוזבים ובמקומם עובדים מן השורה מקבלים את העבודות הבכירות ללא תוספות שכר.
בסופו של דבר אני כנראה עובד טוב. זו המערכת החזירית שלקחה את הסלוגן ‘לך תצטיין’ בפירושו הדו משמעי והמילולי.
אם אני רוצה להמשיך לראות את העתיד שלי במדינה הזו אני צריך לחשוב טוב האם תארים מתקדמים יבטיחו לי עתיד עם בטחון? אולי כדאי להתמחות בלימודי תעודה?.
בכל עבודה שבה עבדתי נתקלתי במאות בוגרי תארים ותעודות מאותו תחום עיסוק שהתקשרו וחיפשו עבודה באותם המקומות. לא היה להם אכפת להתחיל בעבודות אדמיניסטרציה או פקידות, העיקר להכניס רגל.
במוזיאונים ולשכות המידע הגישו מועמדויות בוגרי בצלאל, לימודי אומנות, מורי דרך ואפילו תלמידים של אדריכלות אורבנית. בעולם הכושר נאלצתי לסרב למדריכי קיקבוקסינג, זומבה ואירובי שהציעו את עצמם בחצי מחיר. בתאטרון ראיתי מאות שחקנים מתחננים לשחק ניצבים ולהפעיל ימי הולדת.
אגב- גם אני מחזר על הפתחים. היום אני במהלך לימודי תואר שני במידענות. על פי ההכוונה התעסוקתית שעברתי, אני זכאי להתחיל במשכורת של חמש ספרות בתחום הזה. הערת השוליים (שאיש לא ציין את קיומה) הסבירה כי מדובר במשכורת של חמש ספרות למידען בעל רקע במתמטיקה או במחשבים.
גם אני כיום מתדפק על דלתות כדי להתחיל מאיפשהו, וכמו תמיד נותן את הכל, כדי שיתאפשר לי הפנאי לכתוב פוסטים כמו הפוסט הזה.
השאלה היא- עד מתי, ועד כמה אוכל להמשיך במשכורות הזועמות ובהבטחות לעתיד שלא מגיעות. האם כבר יישרנו קו, בתור חברה, עם ההנחה ש-‘אין מה לעשות’. שהכל יכול להתייקר ואנחנו רק נגיד את המשפט היהודי הנודע- “העיקר שזה לא יותר גרוע”.
לקריאת
