אסופת הראיינות חוף לובייובו מאת הסופר הפולני מיכאל ויטקובסקי הייתה עבורי חווית קריאה קשה ומאתגרת, במיוחד בשל שפע תיאורי זוועה מחרידים אשר עיטרו את הספר.
במשך שנים ניסיתי למחוק מתוך הראש שלי את הדמיונות שעלו בזמן הקצר שבו ניסיתי לקרוא את אחד מספרי הסטאלגים שאספתי לפני שנים מתוך מכולה ליד שוק הפשפשים.
שווי הספרים סידר לי נסיעה לקמבודיה, אבל הטראומה מהקריאה מאז לא שככה עד היום. כשהיה נדמה שכבר החלמתי ממראות הזוועה הפרוורטיים שאירעו על אדמה פולין, קראתי את הספר חוף לובייובו המתאר את חיי הקהילה הלהטבית בפולין הקומוניסטית. כשאני אומר להט”ב אני מדבר בעיקר על הומואים, ועל הומואים שלובשים בגדי נשים בשביל לפתות שיכורים בפארקים ובתחנות רכבת.
במקרים רבים גם נשים טרנסג’נדריות השמיעו את קולם דפי הראיונות שגובשו לכדי ספר, אבל ניכר שהלבוש הנשי נועד להשיג בעיקר סקס קל.
הספר חוף לובייובו. מתאר באופן גרפי את האופן בו אוחצ’ות פולניות אנסו ביריונים שיכורים מעולפים במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע יותר ערכו אורגיות גסיסה המוניות בימי האיידס.
הראיונות המעניינים ביותר
חוף לובייבו הוא ספר דוקומנטרי שבו הוצגו ראיונות עם אנשים שחוו את שנות הקומוניזם תחת דיכוי כפול. מצד אחד בתור נתינים ומתינות של השלטון העריץ מצד שני נאנקים תחת כובד הארונות כשהחברה הפולנית הקתולית הכריחה אותם להיכנס לתוכם.
הספר שיצא לאור בשנת 2012 בישראל, מזכיר במידה מסויימת את ‘בגבם לעולם’ של אוסנה סיירסטאד, בו מסופרים קורותיהם של אזרחים סרבים בזמן המלחמה בבלקן. גם כאן ישנו רצף של סיפורים אישיים שאמור להטיל מעט אור על חיים בתוך מנהרה חשוכה ואפילה של דיכוי ואף גרוע מכך חוסר לגיטימציה.
על העתקת הסיפור ללשון העברית היה אחראי עילאי הלפרן שעשה שימוש נבון למדי במילון אבן שושנה למונחי גייז. הביטוי ‘אוחצ’ות’ השתלב היטב אפילו בנוף הפולני, ורבות מהשיחות נשמעו כמו לירלור אגבי שאפשר לשמוע ליד כל בר גייז בתל אביב, או למעשה, כל בר. התרגום של חוף לובייבו לעברית גורם לתחושת געגוע קלה, לספרות קווירית עברית חזקה ומשמעותית, כפי שמסוגלים ליצור אפילו במדינה חשוכה כמו פולין.
