קולו של ארצ’ר: רומן לרומניות עם טוויסט

הספר קולו של ארצ’ר הוא סיפור אהבה חוצה חושים (בחורה שמתאהבת בבחור אילם), בעל נגיעות אירוטיות פרוורטיות, וגוונים של מסע לגילוי עצמי. סך הכל מדובר ב-‘ספר בנות’ שמצליח להתעלות מעל לפשטנות המצופה מסוג כזה של ספרות קלה.

ברי פרסקוט שכלה את אמא שלה שנפטרה ממחלה קשה. לאחר שנים כאשר היא מסיימת את הקולג’ היא חוזרת לעיירה קטנה בשם פליון השוכנת לצד אגם. בעיר הזו המשפחה בילתה את החופשה המשפחתית האחרונה שלהם לפני שגילו את המחלה של אמא שלה, וזו הפעם האחרונה בה ברי הרגישה מאושרת. מאז עברו עליה חיים לא קלים, אביה נרצח והיא הותקפה מינית.

באותה עיירה קטנה היא פוגשת את ארצ’ר, בחור שאיבד את קולו כשהיה בן שבע ומאז חי בבדידות עם הדוד שלו. ארצ’ר לימד את עצמו את שפת הסימנים מבלי שיכיר אף אדם שידבר איתו בשפה הזו. ברי, אשר אבא שלה היה חרש, מכירה את שפת הסימנים ומצליחה לתקשר עם ארצ’ר. מכאן מתחיל סיפור שנע בין ‘גבירתי הנאווה’ ל-‘יפה והחיה’. ברי הופכת את פרא האדם לבן אדם ומתאהב בארצ’ר.

קולו של ארצ’ר מתואר בספר בתור מישהו שבמאה השמונה עשרה היו רודפים אחריו עם קילושנים ולפידים, אילם מסתורי עם שיער פרוע וצלקת על הצוואר. בספר מוצגים כמה אנטגוניסטים שמנסים להפריד בין השניים בדרכים שונות (עלילות צדדיות שהיו נמחקות בסדרות של נטפליקס).

הספר מתואר מנקודת המבט של ברי לעומת נקודת המבט של ארצ’ר, בערך 90% מהספר מוקדש לנקודת המבט של ברי, דבר הגורם לי להרהר בנחיצות ‘קולו של ארצ’ר’ בספר קולו של ארצ’ר. לדעתי מדובר בניסיון מלאכותי ליצור אפקט להעצמת המתח.

אני מבין לחלוטין את משמעות הטענה שהספר מוגדר כ-‘ספר בנות’. בעצמי לא יכלתי להכיל את הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה או כל יצירה של נעמי רגן או יהודית קציר. מסתבר שישנם תחומים שאני ‘גבר’ בהם מדי. באשר ל-‘קולו של ארצ’ר’, יכול להיות שהקריאה שלי צלחה על כנפיי ההתלהבות מכך שספר באנגלית כל כך נהיר לי. אני לא יכול להתייחס לתרגום העברי, אבל אני בטוח שלא צריך להיות שלונסקי כדי להמחיש את העלילה החמודה הזו לעברית. לדעתי מדובר בספר טוב מאד שכנראה לא אקרא בו שוב.

קולו של ארצ’ר מיה שרידן יצא לאור ע”י הוצאת אהבות, בשנת 2017, מכיל 322 עמודים,