את כיתות ח’, ט’, ו-י’ למדתי בשלושה בתי ספר שונים (שנה אחרונה ביסודי, שנה בחטיבת ביניים ב’מקיף עומר’ ולאחר מכן את השנה הראשונה שלי בבית הספר ‘אשל הנשיא’).
בשלושת השנים למדתי את אותו הסיפור בשיעור ספרות- ‘המחרוזת’ מאת גי דה מופסאן. למי שלא זוכר, אהרוס אותו בקצרה:
אישה ענייה שואלת מחרוזת פנינים מהחברה העשירה שלה ומאבדת אותה. בעשרת השנים הבאות היא ובעלה עובדים קשה מאד על מנת להחזיר את עלות המחרוזת ויורדים ברמת החיים עד לדרגה של פת לחם. לבסוף מסתבר שהמחרוזת שהושאלה היתה מזויפת לגמרי ועלתה פרוטות. הסיפור של מופסאן הוא דוגמא מצוינת לאחד האלמנטים החשובים ביותר בכתיבת סיפור- האירוניה. כאשר הקורא מסיים את הקריאה הוא מבין שבקריאה הבאה הכל יראה אחרת והסיפור ישתנה לחלוטין.
באותה הגישה נוקט מייקל מור בסרטו- ‘לאן נפלוש עכשיו’ העוסק באודיסאה אירופאית דרך רעיונות מהפכניים הקשורים לרווחה בקרב אותן המדינות.
אני לא יכול לבקר את האמת מאחורי אותם הסיפורים של מור. הסרט מרגיש מעט ‘ערכיתי’ מדי, הראיונות נראים יותר כמו דחיפת תשובות לפיות המראויינים ואווירת ‘סיפורי סבתא’ שורה מעל הסרט.
העניין עם מייקל מור הוא שגם אם עשרה אחוזים מהדברים והרעיונות המוצגים בסרט נכונים זה מספיק.
מור עובר בקפיטריה של בית ספר בצרפת ומראה כיצד התלמידים ניזונים ממזון בריא ולא מעובד. בפינלנד מור מתשאל תלמידים מוצלחים כיצד הם לומדים כל כך הרבה ביום לימודים קצר כל כך. בנורבגיה נחקרים בתי הכלא השמורים ביותר בהם לאסירים יש מפתח ומקלחות אישיות. אפילו תוניס מוצגת בסרט בתור מופת למהפך בנושא זכויות האישה.
הסרט לא מבקש להדגיש את עליונותן של המדינות האירופאיות לעומת הכישלון האמריקאי אלא מציג נקודות אחיזה על פיהן חברות מוצלחות פועלות.
קו מנחה לאורח כל הסרט הוא ציטוט המרואיינים אשר מזכירים כי מושגיי הרווחה ושיוון הם אמריקאים בבסיסם: אחד במאי החל בשיקאגו, מודל החינוך של פינלנד הוא אמריקאי ביסודו, המהפכה הסופרג’יסטית פרצה בארצות הברית, ואפילו מגילת העצמאות האמריקאית מבקשת לחקוק את כבוד האדם- אפילו אם הוא אסיר.
החוט המקשר המתגלה בסוף מוצג אופן מודגש כאשר מוצג הסוף של הסרט ‘הקוסם מארץ עוץ’ משנת 1939 כאשר דורתי מגלה כי היא היתה יכולה לחזור לקנזס כל אותו הזמן: כלומר, הרעיונות המהפכניים אשר מייצבים חברות טובות ומוצלחות ברחבי העולם אלו רעיונות אמריקאים אשר שובשו במשך הזמן, ולמעשה מי שחוטא לדרך היסוד האמריקאית אלו האמריקאים עצמם.
המהלך לפיו התשובה היתה ברור ומובנת עוד מתחילת הסרט- הוא מהלך מבריק וההנכחה בעזרת סמל הקונצנזיוס האמריקאי -נעלי הקסם של דורתי, מקעקעת את המסרים החזקים אותם מנסה הסרט להעביר.
המהלך דומה מאד לאופן שבו מור ניתח את תרבות הקפיטליזם החדשה שהפכה דורסנית ואכזרית בסרט ‘קפיטליזם סיפור אהבה’.
במהלך הסרט מור לא מבקש לשנמך את אמריקה לגרסה מודרנית של קומוניזם אלא לשוב לעקרונות היסוד שהביא לצמיחה הכלכלית מלכתחילה. גם באותו הסרט מסתיים הרעיון במשפט האחרון המבקש לבחון מחדש את כל מה שצפינו בו- ‘אנחנו לא מבקשים למחוק את מושג הקפיטליזם אלא לחזור לרעיון המקור עליו הוא מתבסס- דמוקרטיה’.