לאחר שנה של נבצרות החלטתי לשוב לצפות בתאטרון. הסתכנתי בכך שבחרתי דווקא את ההצגה ‘קרום’ שכתב חנוך לוין. במחזה הזה השתתפתי לפני כמה שנים במסגרת לימודי תאטרון. הכרתי, ואני עדיין מכיר את כולו בעל פה, האמנתי כי המחזה ישעמם אותי שכן הטקסט של חנוך לוין מושלם כפי שהוא ואין סיכוי שעיבוד או בימוי שונים יוכלו לשפוך או שטרם נשפך.
שנת הנבצרות שלי מתאטרון נבעה, בין היתר, מכך שהתייאשתי מהתקווה למצוא ניצוץ חדש בתאטרון שטרם נתקלתי בו. גם אם הדמויות, התפאורות והעלילות היו שונות עדיין נשמעו פעימות של מטרונום פנימי וקצב קבוע בכל ההצגות בהן צפיתי, והקצב האחיד והצפוי מראש היה זה שהמאיס עליי את כל המדיום.
התאטרון שהיה פעם החלום הכי גדול שלי מיצה את עצמו, ופסק הזמן שלקחתי הסתבר כמשתלם. לפחות לערב בו צפיתי ב-‘קרום’.
הבימוי של אילן רונן ל-‘קרום’ מאת חנוך לוין הצליח להביא מסר חדש דרך הטקסט הקיים, ובמרווחים שבין הרפליקות עוצב העולם המודרני שנראה כאילו המחזה נכתב אודותיו.
חנוך לוין בעצמו גרם לי להגיע לנקודת רוויה עם הטענות החוזרות, הדמויות הקבועות והסיטואציות המכבריות אשר שבו ועלו בכל מחזה. כעת, בעיבוד של רונן- לא צפיתי ב-‘עוד’ זוג מכוערים ואומללים אשר משתדכים זה לזו כי ‘אין ברירה’, אלא זוג מכוערים ואומללים שמתארסים ומיד מפרסמים את הבשורה בפייסבוק עם תמונות צוהלות ואימוג’ים מחייכים. לו היה חנוך לוין חי היום- ספק אם היה מעז להציג באופן פשוט ואגבי כל כך את השקרים העגומים שאנחנו מפיצים ברשתות החברתיות בניסיון להראות מאושרים וחייכניים גם אם אנחנו מתים מבפנים.
ההצגה שביים רונן גרמה לי לבלק-אווט. בבת אחת נשכחו כל השורות שידעתי עד לפני דקות אחדות בעל פה, סיפור שונה לחלוטין סופר דרך אותן המילים. עלילה שונה נטוותה ומסר מחודד יותר ועדכני יותר נמסר.
אם המשקפיים שדרכן צפיתי בהצגה נראות לכם משונות, חכו, יש גם צילינדר:
‘קרום’ היתה חוויה יוצאת דופן עבורי בעיקר בגלל שני שחקנים מהקאסט- דנה מיינרט ששיחקה את טרודה וישי בן משה בתפקיד שולי של צלם ורב. ההצגה מדברת על תקוות, הצלחות והשוואה בלתי פוסקת שאנשים עורכים בין האושר הפרטי שלהם לבין האושר של השכנים והחברים.
דנה מיינרט, שחקנית עסוקה מאד בקאמרי, למדה איתי במכינה אצל יורם לווינשטיין בשנת 2008. בכל פעם שאני צופה בה בתאטרון יש בי משהו מפרגן ושמח לצד משהו שנחמץ. אותה הדואליות קיימת בדיוק במחזה ‘קרום’.
השחקן ישי בן משה הכניס קול שלישי שהדהד לי במשך כל ההצגה. בעבר צפיתי בו בהצגת היחיד “המפתח בחלון” לפי סיפורו של אלן גינזבורג. זו היתה אחת מהצגות היחיד המפעימות ביותר שאי פעם צפיתי בהן. המשחק והעוצמות שהקרין בן משה במהלך אותה הצגה היו הדבר הקרוב ביותר ללחש אקספקטו פטרונום (מהארי פוטר). הצפייה בישי עומד בצל במשך ההצגה קרום, המחישה לי פי כמה וכמה את האופן שבו ההצגה מדברת על הצלחה ועל מירוץ ותחרות בין בני דור ה-Y.
