אומנות היא לא מתמטיקה אבל כשזה מגיע ליחסי ישראל גרמניה המשוואה מחייבת שתי תוצאות- הראשונה שואה, השניה כיבוש.
הדבר עולה בעיקר כאשר מדובר בקו-פרודקציות. אם מדובר ב-‘המסע של האנה’ של ג’וליה וון היינץ או ב-‘ללכת על המים’ של גל אוחובסקי ואפילו בתאטרון- פרויקט “הדור השלישי” של הבמאית יעל רונן.
הסרט ‘האופה מברלין’ מתאר עלילה עגנונית ובה מאהב גרמני של איש משפחה ישראלי מגיע לאחר מותו לירושלים, ומתחקה אחר חייו ומשפחתו. לא אוסיף ספוילרים, למרות שכוחו של הסרט לא מצוי בעלילתו אלא בעיקר במשחק המופלא של שרה אדלר וטים קלהוף, והבימוי המצוין של כותב התסריט אופיר ראול גרייצר.
בביקורות רבות שקראתי על הסרט, עושה רושם כאילו יש פיל בחדר בדמות השואה והכיבוש שההתעלמות מהן צורמת. מה שצורם באוזניי זו הזעקה של המבקרים.
לצערי הרב זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה בקולנוע בזמן אחרון. כך למשל הסרט פוקסטרוט נקלט בתודעה שלי שעוצבה על ידי סערת מירי רגב. לא יכולתי להנות מהסרט מבלי להתייחס לסקנדל הפוליטי. למזלי הרב לא ידעתי שום דבר על ‘האופה מברלין’ לפני שצפיתי בו, והביקורות קלקלו לי את הסרט רק בעקבותיו.
מה יש בסרט?
אם עגנון היה חי במאה העשרים ואחת, סביר להניח ש-‘האופה מברלין’ היה מתהווה, בדרך זו או אחרת, בתוך כותלי השראתו.
יש בסיפור את כל המרכיבים שיצרו את היצירות ‘שבועת אמונים’, ‘סיפור פשוט’ ו-‘בדמי ימיה’- פערים תרבותיים, התגברות על צער ואהבה נכזבת בדרך של שיגעון, כוחות חברתיים שמרניים המחלחלים תחת מרקם החיים היומיומי. אפילו הרבדים הסימבוליים בסרט הבאים לידי ביטוי ביחס של תומס וענת לאפייה. כך למשל, בעוד תומס ממתין בסבלנות עד ש-‘הטבע יעשה את שלו’ והשמרים יתפחו והבצק יקבל את הצורה הרצויה, ענת מרימה ידיים מהר מדי ולא מצליחה לאזור את הסבלנות הנדרשת.
בתוך המשולש המסורבל שבין ענת, תומס והניסיון להמשיך הלאה בחיים אין מקום לכיבוש או לשואה. הם לא רלוונטיים. הפיל בחדר קיים רק בראשם של המבקרים.
לקריאת
