אתמול הגשתי את העבודה האחרונה לתואר השני והלכתי לצפות במחזמר ‘שורת המקהלה’. מה שנראה כמו שתי פעולות שונות ולא קשורות היו למעשה טריקת מעגל.

שורת המקהלה היה סרט שבת הדודה שלי הראתה לי לפני עשרים שנים כשהחלו להתגלות בי סימנים מובהקים של חיידק במה מצוי. במשך הזמן קיבלתי את הרושם האופטימי של הסרט- אודישנים מפרכים הם רק משוכה בדרך, אכזבות קלות הן מהמורות הכרחיות לפני ההגשמה.

במשך הזמן הבנתי שאני מור-מוראלס (למי שלא מכיר את הרפרנס- תעשו שיעורי בית).

[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]7fGWt_4TM-k[/wpdevart_youtube]

כל פעם שבמאי אחר הדף אותי מתוך הצגה הבטחתי לעצמי שאמצא מקום אחר ובמאי אחר שיעריכו אותי יותר. בניסיון למצוא את דרכי בעולם הזה סמכתי שוב ושוב על קורסים, קאוצ’רים מולכי שולל, סדנאות משחק עם הבטחות מקסימליות ותפקידים מינימליים.

בסופו של דבר עלה בי קול אחר, שפוי. כזה שאמר לי שהחיים עצמם קודמים לכל , ויהיה עליי לכרות מתוכי  את החיידק שהפך לנמק.

בשנתיים האחרונות למדתי לתואר שני בעקבות הכוונה תעסוקתית (סכום של ארבע ספרות ששולם לחברה שבחנה אותי במשך יומיים כדי לקבוע שאני לא טוב בשום דבר טכני ועדיף לי ללכת להיות מורה או לדפוק את הראש בקיר).

ניסיתי להעביר את עצמי שטיפת מוח כמו שעשו למרגלים בק.ג.ב. השתכנעתי שבמה זה רע, איבדתי כל אמביציה להמתנה באודישנים והתמסרתי לכתיבת עבודות סמינריוניות שגרמו למוח שלי לנסות לכבות את עצמו.

אתמול הגשתי את העבודה האחרונה לתואר. סיימתי בקול ענות שנתיים של לימודים שהבטיחו לי ביטחון תעסוקתי של עובד מסעדת מזון מהיר במשכורת מינימום. את יום ההגשה האחרון קינחתי בהצגה ‘שורת המקהלה’ שהזכירה לי את נקודת ההתחלה. עולם ומלואו שעקרתי מתוך עצמי עבור הבטחה ריקה שגזלה ממני זמן וכסף.

ב-‘שורת המקהלה’, רגע לפני סצינת הסיום (שנראתה כמו אות הפתיחה של ‘איש משפחה’) המועמדים דנו בינם לבין עצמם על החיים האלטרנטיביים ו-‘הנורמליים’ שיוכלו להשיג אם יחליטו לוותר על התאטרון.

אם רק הייתי להיכנס רגע לתוך העלילה  ‘דיעי אקס מאכינה’ ולספר להם שאין באמת אלטרנטיבה לחיים מחוץ לתאטרון. רק שהייה בגלות וגעגועים למולדת שמעולם לא היתה שלי.