מתי לאחרונה קראת את האודיסאה? ואם כן, אחרי כמה עמודים התייאשת? בפרק זה ננסה להבין מה ההבדל בין ‘ספרות’ ל-‘פרוזה’, כיצד ‘הקוסם מארץ עוץ’ יכול להבהיר לנו מה זה ‘קתרזיס’ ולמה האקדמיה הפכה לבלתי רלוונטית בתחום חקר הספרות.
הפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות’ הוקלט במסגרת שיתוף פעולה בין החינוכית לספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.
פרק 1- דברים שהדחקנו אחרי הבגרות בספרות.
שלום וברוכים הבאים ל -‘קיצור תולדות הספרות’. פודקאסט העוסק בהיסטוריה של הספרות העולמית, הז’אנרים השונים, והעתיד של הקריאה.
אני מור דיעי חנני, בלוגר, פודקאסטר וחוקר תרבות. (בעיקר מטעם עצמי).
בשנים האחרונות, הפכתי קורא אימפולסיבי שיכול לפתוח את הבוקר עם אנה קרנינה וללכת לישון עם הארי פוטר, ובין לבין להאזין ביוטיוב להרצאות על תולדות התאטרון ביוון וההיסטוריה של צ’ארלס דיקנס. תולעת ספרים עם ערך מוסף.
בפודקאסט הקרוב אתעמק בשאלות שקשורות לתחום הספרות, שאת התשובות להן לא הצלחתי למצוא בויקיפדיה או במחקרים אקדמיים. במקום לבחון את ההיסטוריה של הספרות במיקרוסקופ, החלטתי שאני רוצה להסתכל עליה בעדשה רחבה.
התוצאות של המחקר שערכתי היו מפתיעות. גיליתי שהכינה נחמה היא בת דודתה החורגת של אליס בארץ הפלאות. מצאתי שהמחזה ליזיסטרטה, העוסק שביתת מין שפתחו נשים כדי לעצור את המלחמה- הוא, כנראה, מחזה אנטי פמיניסטי. איתרתי את הקשר הסמוי שבין גרגמל, קפטן הוק ו-‘סיפור על אהבה וחושך’ שכתב עמוס עוז. ואפילו הגעתי למסקנה שהנזק החמור ביותר שחוותה הספרות, היא דווקא המצאת מכונת דפוס.
על כל זאת, ודברים משונים הרבה יותר- בפרקים הקרובים.
בפרק הזה, הפרק הראשון, נפתח במעין הקדמה כללית. נבחן מה הקשר בין שירה ופרוזה לבין ציפורים ודגים. נשאל כיצד קרה שאיינשטיין מתומצת ומוסבר בקלילות לכל דורש, אבל מרסל פרוסט נועד למביני דבר בלבד.
ננקה את קורי העכביש מהתאים האפורים שננעלו אחרי הבגרות בספרות, ונגלה מה הופך יצירה ליצירת מופת.
(פתיח)
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ספרות?
ספרות, הוא תחום נרחב מאד שכולל בתוכו אינספור ז’אנרים ותת קטגוריות. כיום אנחנו נוטים להגדיר ספרות בתור – ‘פרוזה’.
ספרי הקריאה על המדפים של רובינו, מכילים בעיקר ספרים עלילתיים. כמה ספרי שירה אנחנו קונים? מתי לאחרונה קראנו מחזה, או את ה-‘אודיסאה’, או את שירת ורגיליוס?
בבדיקה קצרה שערכתי מול האקדמיה, התברר כי באוניברסיטאות ומכוניי מחקר ממשיכים לרוב, לעסוק באותם כתבים ישנים.
מי שיחפש סילבוסים לקורסים ב-‘תולדות הספרות’ יימצא מקום מועט מאד לרומנים וספרים ממאה השנים האחרונות.
באוניברסיטת הארווארד למשל, קיים קורס פתוח בשם ‘יצירות מופת מתרבות העולם’, הכולל את – “עלילות גלגמש”, “האיליאדה”, “אלף לילה ולילה” וכן את “מעשה גנג’י” היפאני, ומעשיות הודיות מה”מהאבהארטה”. בקורס הזה, למשל, לא שואלים ‘כיצד התפתחה הספרות’, אלא- ‘אילו יצירות עיקריות אנחנו מכירים מרחבי ההיסטוריה’.
בקורס של גרנט אל-וויט מאוניברסיטת פנינסולה בקליפורניה, למשל, עוסקים ב-48 יצירות. רק עשר מתוכן נכתבו במאה העשרים, שלושה רבעים מהיצירות הן לא יצירות פרוזה אלא מחזות, ספרי הגות ושירה.
באוניברסיטה הפתוחה ישנו קורס בשם “יצירות נבחרות בספרות המערב”, שתים עשרה יצירות, אף אחת מהן לא נכתבה אחרי סוף המאה השמונה עשרה. רק אחת מהן, “רובינזון קרוזו”, היא רומן.
מתברר, כי העיסוק ה-‘מקובל’ וה-‘אקדמאי’ בתולדות הספרות מתייחס בעיקר לכתבים שהם לא פרוזה, ובעיקר לכתבים עתיקים. אפילו במחלקה לספרות ‘עברית מודרנית’ מעדיפים לבחון את שופמן ועגנון על פני אשכול נבו ומאיה ערד.
לכן אנחנו צריכים לשאול:
* האם אפשר לדבר על ספרות ולהתמקד בעיקר בפרוזה? – בשביל זה הפודקאסט הזה הוקם.
*האם זה הגיוני להפקיע מתחום הספרות את השירה, האפוסים, ההגות והמחזאות? – אולי.
מצד שני, על אותו משקל אפשר לשאול – האם זה הגיוני ללמד בחוג לווטרינריה גם על יונקים, גם על עופות, גם על חרקים וגם על דגים? הרי כולם בעלי חיים!.
(2 דק’ ראיון טלפוני עם ד”ר יואב רינון או דור זק – האם ניתן לייחד לימודי ספרות ל-‘לימודי פרוזה’)
(מעבר)
נקודת המוצא הראשונה של הפודקאסט היא – שבעשרת הפרקים הקרובים נתרכז בעיקר בפרוזה, ספרות עלילתית.
לדבר ‘תכלס’ על ספרות
נקודת המוצא השניה היא – שנדבר ‘תכלס’ על ספרות. בגובה העיניים.
למה הכוונה? – מדפי ספרים בכל חנות כלשהי עמוסים בספרים בנושא מדע פופולארי, שמבקש להנגיש את תורת היחסות לאנשים עם שתי יחידות במתמטיקה, ואת הטבלה המחזורית של מנדלייב לאנשים שלא יודעים מה ההבדל בין פרוטון לכוכב פלוטו.
אפילו ענף ההיסטוריה הוליד ספרים שמתארים את קורות מלחמת ויטנאם באופן קולח שירתק גם את מי שחושב שויטנאם נמצאת באפריקה.
אז למה דווקא הספרות נותרת מקופחת? למה עוד לא השכילו לייבא את ז’אנר המדע הפופולארי, אל ‘מדע הרוח הפופולארי’, למה נכתב מעט כל כך לציבור הרחב על יוליסס ועל הקומדיה האלוהית?
אין לי תשובה.
עד כה, למען רווחת הפודקאסט הנוכחי, בחנתי כמה עשרות ספרי עיון ומחקרים אקדמיים הקשורים לספרות. ביקשתי להבין איך אנשים, בעלי השכלה רחבה (ולרוב אקדמאית) , כותבים על ספרות. התוצאה מפתיעה מאד.
בימי הביניים תיאולוגים ונזירים נהגו להתווכח ולדון בשאלות כמו- ‘כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה בלי להתנגש אחד בשני?’. חקר הספרות כיום ממשיך באותו כיוון.
במקרים רבים ספרות מפנה את מקומה לתחומי מחקר אחרים במדעי הרוח. מה שנקרא ‘עיסוק חוץ ספרותי’.
באוניברסיטאות, בספריות ובמאגרי מידע, מרבית המחקרים לא נערכים על היצירות עצמן אלא על עניינים שנסובים סביב הספרות – ‘דמות השוטה אצל שייקספיר’, ‘היהודי הגלותי בספרות התחיה’, ‘האישה ביצירותיו של בקט’. זו לא ספרות, אלא סוציולוגיה.
במקרים אחרים היצירות הן לא שדה המחקר אלא כלי המחקר. ‘קריאה פוסט קולוניאלית בספר ‘השיבה מהודו’, (מאת א’ ב יהושוע), ‘קריאה קווירית בכתבי ברנר’. היצירות הופכות לשוליות ועיקר המחקר מתמקד במה ש-‘מסביב’ – איך ניתן להוכיח תאוריות פמיניסטיות בעזרת כתבי וירג’יניה וולף, ואיך ניתן ליישם את עקרונות הפסיכואנליזה על המחזה ‘אדיפוס’.
על השתפכות ואקדמיזציה
עניין נוסף שמעורר פליאה בכל הקשור ליצירות ספרותיות הוא האופן שבו ניתוחים של יצירות ספרותיות, עלולים להיתפס בשני צדדים של אותה הסקאלה. מצד אחד, השתפכות והערצה רגשנית של הטקסט, מצד שני, כתיבה אקדמית שיוצרת ריחוק מהטקסט עד כדי השחתה וסירוס.
אנשי ספרות, מסאים ועיתונאים שכותבים על ספרות, מתאפיינים לעיתים קרובות בהשתפכות העוסקת בעיקר בסגולות המאגיות של הטקסט – ‘הקורא מזדהה עם הדובר בשיר’, ‘הסופר גורם לקורא לחוש את כאבו של הגיבור’, ‘הקורא מוקסם מהעושר הלשוני של המונולוג…’.
אלו תיאורים מקוממים. הרי, אני הקורא! האם אני מזדהה עם השיר? האם אני חייב להזדהות? למה אני לא ‘חש את כאבו של הגיבור’? אם לדעתי הטקסט לא משכנע, אז למה אני חייב לכתוב במבחן ש-‘הסופר מפליא לתאר’?.
הבעיה היא שכאשר עוזבים את התיאור המשתפך, עוברים מהר מאד לתיאור מנותק, שמתיימר להיות אובייקטיבי עד לרמה של השחתת הטקסט – “הקומפוזיציה הפוליפונית של עידן הפורמליזם הרוסי, מציג מבע ‘אותנטי’ של אקסטטיות, אינסטינקטיביות וויטאליות. במחקר נבחן הנרטיב האידיאולגי בתוך קונסטרוקט היסטוריוסופי שנתון למשחקים ולערעור גבולותיו מתוך עצמו.”.
זה מעניין, אבל זה לא זה. האובייקטיביות יוצרת ‘השחתה’ של היצירה. מה גם שתיאור כזה יכול להתאים ל -‘מלחמה ושלום’ וגם ל -‘רמת אביב ג’.
כאשר אנחנו מבקשים לדבר ‘תכלס’ על ספרות, אנחנו רוצים לעסוק באנשים שקוראים, ולא ב -“תת אוכלוסייה, שנמצאת במצב תודעתי א-נורמלי בשל תהליך פיענוח אותיות לצפנים ומסרים שקודד עבורם הסופר, ואותם הם מפענחים בהתאם להשפעה התרבותית שלתוכה גדלו”. הנה לכם הסבר מדעי אובייקטיבי לצירוף ‘אנשים קוראים’.
את ההחלטה לגבי נקודת המוצא השנייה בפודקאסט – לא להיתפס לסוציולוגיה, לא להשתפך, ולא לדבר במושגים כמו “נטורליזם”, “אקספרסיוניזם” ו -“הומניזם”, לא אוכל לקיים בהמשך, בפרקים הבאים.
אי אפשר לדבר על ספרות בלי ההתפעמות והריגוש, אי אפשר להתעלם מתאוריות שונות שמאפיינות את החברה, וגם אי אפשר להתעלם מדרכי ייצוג יוצאי דופן. אבל כן ברור לי מה צריך לעשות – פשוט לנסות לדבר על ספרות ב-‘תכלס’. אבל השאלה היא האם יש דבר כזה? ואם כן, מה תגיד עליו הד”ר אבירמה גולן?
(3 דק’ שאלה עבור ד”ר אבירמה גולן – האם אפשר לדבר על ספרות וערך של יצירה מבלי “להיטפל’ לסוציולוגיה, לאקדמיזציה או להשתפכות).
(מעבר)
עד כה, בחנו איך חוקרים ספרות, מה הבעיות העיקריות עם האקדמיה ועם פרשנות הספרות.
כעתנתקדם אל החלק הפחות סימפטי של הפרק – ניקוי קורי העכביש מהתאים האפורים במוח.
כל מה שהדחקנו אחרי הבגרות בספרות: אבני היסוד שמהם בנוי הרומן, הסינוס והקוסינוס של אדיפוס, הפרבולה של פלובר, הווקטורים של ויקטור הוגו, ועוד ועוד.
השלד של הסיפור-
כל סיפור מכיל בתוכו דמות אחת, או שתיים, או יותר.
בכל סיפור, כל דמות עוברת תהליך – מרע לטוב, מטוב לרע, מרע לעוד יותר רע. כמעט ואין סיפורים שמתחילים בנסיך ונסיכה שחיים באושר ובעושר ואז בסוף הם שוב חיים באושר ובעושר. זה לא מעניין.
הסיפור, כל סיפור, שעוקב אחרי הדמויות, מתחקה אחרי התהליך שהם עוברים. מה גורם לחנה גונן (גיבורת ‘מיכאל שלי’ מאת עמוס עוז) להפוך מסטודנטית חביבה לפסיכית עם דיפלומה. האם היא יכלה ‘להציל את עצמה’ ואם כן, אז למה היא הידרדרה לשיגעון?.
מה גורם לילד חנון, הארי פוטר, להביס את אדון האופל וולדמורט?
לא כל סיפור עוסק בדמות אחת בלבד, ולעיתים דמות ראשית יכולה להתחלף. עם זאת, כל סיפור מתבסס בעיקר על דמויות. גם אם הדמויות הן ארנבים כמו בגבעת ווטרשיפ- עדיין יש להן תכונות של בני אדם והן מייצגות בני אדם.
כל גיבור, כלשהו, עובר במהלך הסיפור מסע. זה לא חייב להיות מסע פיזי, זה יכול להיות גם מסע נפשי.
הדמות הראשית, בכל סיפור, רוצה להשיג משהו, או להבין משהו. מרקו שמנסה להשיג את אמא שלו, פיליאס פוג שרוצה להקיף את העולם בשמונים יום.
כל גיבור, בכל סיפור צריך את האנטגוניסט, הדמות העומדת בדרכו ומונעת ממנו להשיג את מטרתו, או שהיא מתחרה איתו על אותה המטרה. הוא יכול להיות ‘נוכל’ כמו קפטן הוק, הוא יכול להיות מישהו שרוצה בטובתי, האמא הפולניה בכל הסרטים של וודי אלן. הוא יכול להיות תכונת אופי כמו ‘קמצנות’. אפילו ב”סיפור על אהבה וחושך” של עמוס עוז, אפשר למצוא מגוון של ‘אנטגוניסטים’, הבריטים וצבאות ערב למשל, אך בנוסף אפשר להצביע גם על האנטגוניסטית הגדולה ביותר שבה נאבקו יושבי ירושלים של שנות הארבעים – הגלותיות.
(מעבר)
המבנה של הסיפור
מרבית הרומאנים עוסקים בדמות אחת או מספר דמויות עם בעיה בחיים. במהלך הסיפור מתגלה הפתרון (או חוסר הפתרון) של אותה הבעיה. בין אם מדובר במסע של גילוי פנימי ובין אם השגה של משהו חיצוני. לרוב מדובר בשילוב של שניהם.
ניקח למשל את הסיפור של הקוסם מארץ עוץ, שימחיש באופן הפשוט ביותר את מבנה הסיפור.
התחלה, ‘אקספוזיציה’ – דורותי חיה אצל הדודים בקנזס. ילדה סוררת שמתנכרת לחברה הכפרית הבורה שבה היא חיה וחולמת להגיע רחוק רחוק אל מעבר לקשת.
אחרי הפתיחה מגיע החלק הבא שקיים בכל סיפור–
המאורע המחולל – דבר שמשנה את חייה ומפר את השגרה. במקרה זה, סופת הטורנדו ששולחת את דורותי לארץ עוץ. דורותי יוצאת לדרך אל הקוסם הגדול. בדרך היא פוגשת את הדחליל חסר המוח, איש הפח נטול הלב והאריה הפחדן. כל פגישה כזו היא מין ‘סיפור בתוך סיפור’, שלוש דמויות נוספות, שלכל אחת מהן בעיה אחרת שצריך לפתור.
סיבוך – החבורה מגיעה לעיר הברקת ומגלה שאי אפשר להשיג את המטרות שלהם ללא מחיר – הם חייבים להשמיד את המכשפה.
במהלך הסיפור ישנם עוד סיבוכים – המכשפה הרעה מהמערב מתחבלת תחבולות כדי לעצור אותם אבל הם מצליחים להתגבר בכל פעם מחדש.
התרה – בסופו של דבר בני החבורה חוזרים אל הקוסם ותובעים את הגשמת המשאלות שלהם. תגמול עבור התלאות שעברו.
שלב ההתרה בסיפור הוא בדרך כלל שלב קריטי. האם הגיבור משיג את מה שהוא ביקש להשיג, או – האם הוא מבין את מה שהוא היה צריך להביא מלכתחילה?
רק כאשר הבעיה של הגיבור תיפתר נוכל להגיע לחלק החשוב מכול – הסוף.
כל הדברים שדיברנו עליהם הם האוויר, המים והמזון של כל יצירה ספרותית. כמו כל יצור אנושי, כך גם יצירה ספרותית זקוקה למעט מאוד כדי להתקיים.
עם זאת, כפי שיש דבר אחד שהופך חיים של בני אדם לראויים באמת, יש עניין אחד שהופך ספרות לראויה באמת.
כמו שבני אדם יכולים להעביר חיים שלמים שלא יהיו שווים כלום בלי סקס (היכולת להתרבות כדי להמשיך להתקיים אחרי מותם), כך גם ספרות זקוקה לאירוניה כדי שתהיה רלוונטית לדורות הבאים.
אם נבחן על קצה המזלג את הסיפורים והמחזות ששרדו לאורך ההיסטוריה, נוכל לגלות עניין אחד שמשותף לכולם- אירוניה.
ספרות אבירים מסוף ימי הביניים, למשל, כללה לרוב, אבירים ששמעו על עלמה במצוקה, ואז הצילו אותה. וזהו.
בתיאטראות הנודדים של אירופה, הקהל היה מגיע כדי לראות סיפור אהבה על זוג שרצה להיות ביחד, ואז התחתן. וזהו.
באופן נקודתי זה יכול היה להיות משעשע עבור הקוראים של אותם הימים. תיאורי קרבות יכלו למשוך את הקוראים של אותו הזמן. אבל אותנו זה לא מעניין.
יצירות ששרדו והפכו ל -‘על זמניות’, אלו יצירות בהן סוף המעשה ניכר במחשבת התחילה. כך למשל טרטיף של מולייר מתגלה כנוכל. אדיפוס ציווה להגלות מהעיר את מי שאחראי למגיפה ואז גילה שזה היה הוא.
המינימום שיצירה צריכה זה ‘טוויסט’ שמשנה את כל נקודת המבט שלנו. אירוניה היא החברה הטובה ביותר של כל סופר.
במקרה של “הקוסם מארץ עוץ” – הקוסם הוא לא קוסם. אבל זה לא אומר שהחבורה לא תקבל את מבוקשה. מסתבר שבמשך כל אותו הזמן האריה היה האמיץ ביותר, הדחליל החכם ביותר ואיש הפח בעל הלב הרחב ביותר. גם דורותי יכלה להגיע הביתה בכל שלב אם היא רק הייתה מכה בעקבים של הנעליים האדומות המחרידות עם הנצנצים.
נקודה חשובה אך לא הכרחית – נקודת הקתרזיס. הרגע של ההתפכחות, הצפת הרגשות, הפורקן שמגיע בסוף של סיפור. כמו מרקו שפוגש את אמא, כך נקודת הקתרזיס של ‘הקוסם מארץ עוץ’ היא החזרה של דורותי הביתה.
כאן מגיע הסגיר, הרגע שבו הקוראים מתוודעים לגיבור שתפישת העולם שלו השתנתה בעקבות הדרך שעבר.
דורותי מעריכה מחדש את החברים ואת בני המשפחה שלה. ב -‘סביב העולם בשמונים יום’ פיליאס פוג חוזר ללונדון וכעת הוא כבר לא פוץ אנגלי, אלא איש משפחה אוהב אדם.
לאחר שעברנו על המאפיינים הבסיסייים של הסיפור, בואו נעבור לשלב הבא. מה מייחד סיפור והופך אותו לסיפור טוב. במשך ההיסטוריה, למשל, נכתבו מאות מחזות ורומאנים והוסרטו עשרות סרטים על סיפורה של ז’אן דארק. לכאורה, עלילה פשוטה על נערת כפר שהצילה את צרפת.
למה יוצרים שונים חוזרים על אותו הסיפור ואותה העלילה?. על כך נדבר בחלק הבא של הפרק.
(מעבר)
למה מישהו קורא ספר? – כדי ליהנות. למה מישהו כותב ספר?- כדי לשכנע.
ספרות טובה היא תולדה של אמירה. כמובן שיש סופרים שכותבים בשביל ‘למכור’, לא צריך להיות גאון גדול כדי לזהות אותם. ישנם סופרים גדולים כמו אדגר אלן פו שכתבו לפי ‘נוסחאות’, כביכול. אבל גם אדגר אלן פו, השתמש בתכנון הקפדני של היצירות והפואמות שלו, בשביל להעביר מסרים.
מנגד, אני ממליץ בחום להימנע מקריאה של סופרים שכתבו מדם ליבם. מונולוגים כואבים ומשתפכים ללא כל פרספקטיבה.
סופרים כותבים במטרה לגרום לקורא להזדהות איתם. להסכים איתם. להצדיק אותם. או לשאול את השאלות שהסופר שואל את עצמו.
לשם כך הכותב רוצה להתחבר לקורא, להפוך אותו לבן ברית.
כותבים טובים זורקים ‘פתיונות’ לקוראים. שולחים רמזים או אפילו מספרים סיפור אלגורי (משל), כדי להגיע ל-‘פואנטה’. לא לכולם נופל האסימון.
ישנם קוראים רבים של ‘חוות החיות’ שלא מבינים שמדובר בהקבלה לקומוניזם. אבל האם חייבים להבין את ההקבלה כדי ליהנות מהיצירה?- בהחלט לא!.
כשאקדח מופיע במערכה הראשונה הוא יירה במערכה השלישית, לא בגלל שצ’כוב אמר, אלא מכיוון שהאקדח אמור לגרום לצופה להבין שמשהו עומד לקרות. להגיד בסוף – ‘ידעתי שזה יקרה’ או – ‘לא היה לי מושג שזה מה שיקרה!’.
כשעגנון מציג ב-‘רופא וגרושתו’ את החופה שנפלה על בני הזוג באמצע החתונה, הוא למעשה מכין את הקורא לכך שכל מערכת היחסים ביניהם עומדת להיות קטסטרופה.
כאשר יוסף חוזר הביתה במחזה ‘הדודה ליזה’ (מאת ניסים אלוני) מתחוללת סופה. כלומר – ההגעה שלו מלווה בסערה גדולה שתתגלם בהמשך המחזה.
דוגמה נוספת, הספר ‘אלה תולדות’ של אלזה מורנטה, מתאר באריכות ובפירוט אם חד הורית אחרי מלחמת העולם השנייה באיטליה. במשך הזמן האם מאבדת את בנה הבכור ובעקבות כך גם מאבדת את שפיותה. בנה הקטן מסתובב עם הכלבה שלו ברחבי רומא מהבוקר עד הערב. סיפור ממוצע, נכון?
אבל מה קורה כאשר מבינים את ההקבלה בין הכלבה שמגדלת את הילד לבין רומוס ורומולוס שגודלו על ידי זאבה והקימו את רומא?
דרך נוספת לתעתע בקורא היא השימוש בדמויות. זה יכול להתבטא במתן השם. טרומן ב-‘מופע של טרומן’ נקרא כך כי בעולם הבדיוני הוא ה- “true man” =.
בשלושה ימים וילד של א.ב יהושוע, תושבי העיר נקראים יעל וצבי, חיות אצילות וצמחוניות זאת בניגוד לדמויות של יושבי הקיבוץ הנקראים על שם חיות טורפות כמו דב או זאב.
סופרים יכולים לרמוז גם דרך תכונות חיצוניות
עמיחי תנורי ב-‘משאלה אחת ימינה’, (מאת אשכול נבו) נושא על צווארו כתם לידה בצורת מפת ישראל. בספר מצויין שאבא שלו נהרג במלחמת לבנון.
כאשר עמיחי מאבד את אשתו שמתה בזמן ניתוח קוסמטי, כתם הלידה הולך ונעלם. כלומר יש כאן השלמה בין המוות של אבא שלו למוות של אשתו. האם הקורא חייב לשים לב לכך במהלך הקריאה? לא בהכרח. אבל ככל הנראה תת המודע שלו ישים לב.
יוצרים שונים עיבדו שוב ושוב את הסיפור הגולמי של ז’אן דארק, מכיוון שלכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת משלו להאיר פינות מיוחדות בסיפור, למשוך אליו את הקורא או הצופה, ולתעתע בו כדי להעביר את המסר ביתר כלום.
לסיכום –
האם סופר חייב את אותם המוטיבים והסימבולים כדי לכתוב יצירת ספרות מרתקת? לא בהכרח. יכולה להיות ספרות נפלאה ועממית במירכאות, שלא תזדקק לשום מוטיב או סימבול, ומנגד ספרות ‘מופת’, שהיא כל כולה רק סימבולים.
הספר ‘ציפורים מתות בסתר’ הוא ספר נפלא שמתאר תרבות, תקופה וחיים שלמים מבלי להשתמש בסימבולים או מטאפורות.
מצד שני, ויסלחו לי קברניטי החוגים לספרות, יוליסס, נחשב ליצירת מופת, אך למעשה הוא ספר בלתי קריא, שמחייב ספר נוסף שיסביר מה הולך שם. זאת מכיוון שיוליסס הוא ספר שכולו אך ורק סמלים, מטאפורות ורמזים.
(מעבר)
–
מה הופך יצירה ליצירת מופת?
עד כה עסקנו במרכיבים של היצירה. כעת ננסה. באופן הקצר ביותר, לפרוס את השאלה המעניינת והמורכבת ביותר בתולדות חקר הספרות. מה הופך יצירה ליצירת מופת?
אם נשאל את שולמית הראבן, בספר ‘עיוורים בעזה’, היא טוענת שיצירת מופת היא יצירה שבה לא צריך לומר שום דבר כדי להגיד הכול. ליצור חרדה בלי להגיד חרדה, ליצור פחד מבלי לומר, או לכתוב את המילה ‘פחד’. ‘לשחק נגד הטקסט’. כך למשל, בסיפור “האיש שגזם את הדשא” מאת מיצ’יקו יאממוטו. מתוארים גנן בחוץ ואישה במטבח. כל אחד שקוע בשלו או בשלה. הם בקושי מחליפים מבטים ומתייחסים זה לזו, ועדיין יש בו המון מתח מיני באוויר.
דוגמה ‘פשוטה יותר’ ל-‘משחק נגד הטקסט’ היא בשיר הבטלנים. שיר נמרץ מאד למרות שהוא מדבר על עצלות וחוסר מעש.
טענה עממית באשר ליצירות מופת, גורסת כי – ‘יצירת מופת היא יצירה פורצת דרך’. למה המונה ליזה היא יצירת מופת? כי לראשונה מצויירת דמות חילונית, שמביטה ישר בעיניים של הצופה. למה דון קיחוטה זו יצירת מופת? – כי עד אז רומנים על אבירים עסקו במקבץ אבירים וגיבורים ולראשונה מישהו כתב על גיבור ראשי מובחן אחד.
למה ‘מחכים לגודו’ זו יצירת מופת? – כי לראשונה ישנו מחזה שלא קורה בו כלום.
התשובה השלישית והשנויה במחלוקת היא – שיצירות מופת הופכות לכאלה במקרה. דוגמה מובהקת לכך היא ‘אל תיגע בזמיר’. ספר הבכורה של הרפר לי שיצא בשנת 1960, קיבל ביקורות ממוצעות ושנה לאחר מכן זכה בפוליצר. הספר יצא לאור בכריכה קשה. אך במהדורה השנייה שלו קרה מקרה מעניין בעולם הספרות. הוצאת פינגווין התחילה להדפיס ספרות ‘יפה’ בכריכות רכות. לא רק ‘חסמבות’ ורומאנים רומנטיים. ספרי כיס הביאו לקהל גם את גטסבי הגדול ואת תמונתו של דוריאן גריי. ההפצה ההמונית של הספר ‘אל תיגע בזמיר’ בכריכה רכה, אפשרה למורים להכניס את הספר לתוכנית הלימודים. לראשונה הם יכלו לבקש מהתלמידים להביא לכיתה ספר שעלה כמו כרטיס נסיעה באוטובוס. הפופולאריות תפחה ועלתה על גדותיה והפכה את הספר ‘אל תיגע בזמיר’ מספר טוב ליצירת מופת.
(מעבר)-
מה ההבדל בין יצירה ספרותית ליצירה תאטרונית או קולנועית?
עד כה ענינו על השאלה מה הם היסודות של כל סיפור ומה הופך סיפור לסיפור טוב. אך השאלה המעניינת היא, מה בכל זאת מבדיל בין סיפור טוב שמופיע כרומן לבין סיפור שמסופר במחזה, בסרט ואפילו בסדרות טלוויזיה?
כדי להבין את המושג ‘רומן’ או ‘פרוזה’, כפי שמכירים כיום, אנחנו חייבים להבין מה יש ברומן שמבדיל אותו מתאטרון, קולנוע וסדרות טלוויזיה.
ברור שהתשובה היא – ‘דמיון’. אני מאמין, כי ישנו עניין עמוק יותר שהופך את הקריאה למה שהיא.
הצגת תאטרון, למשל, דורשת מחזה טוב. אבל היא זקוקה לשחקנים, לבמאי ואפילו למעצב תפאורה מוצלח, ואפילו לתאורן.
בקולנוע ובסדרות טלוויזיה זקוקים לבמאי, אבל גם לצלם שיוכל למקד את המבט. עריכה נכונה יכולה לתרום לסיפור או לפגוע בו.
בכל פורמט שהוא לא ספר, ישנו את האמן המתכנן ואת האמנים המבצעים. כפי שמלחין כותב סימפוניה, הנגנים מנגנים והמנצח- מנצח, כפי שאדריכל מתכנן מבנה והמהנדסים והקבלנים יוציאו אותו לפועל.
בכל פורמט אחר – הצופה בהצגה או בסרט, המאזין לקונצרט, וגם האיש המתבונן בבניין יפה – כל אלו סופגים באופן פסיבי את מה שאדם אחד תכנן על נייר ואנשים אחרים לקחו והפכו אותו למציאות.
מי שקורא ספרות הוא גם הצופה המתבונן, גם מי שחווה, אבל הוא גם המוציא לפועל, האומן המבצע שמשלים את העבודה של האומן היוצר.
אם כך, בואו נעמיק את השאלה, ובכל זאת ננסה להבין מה מבדיל בין יצירות קולנועיות ותאטרוניות לבין ספרות. מהו הדבר המהותי מכל שמייחד מה שיצירה ספרותית יכולה לעשות ואף יצירה אחרת לא.
התשובה שלי לשאלה היא נימוק. רק נימוק. למה הכוונה?
בתאטרון ובקולנוע קשה מאד לשלב פלשבקים, ואם כבר משלבים, קשה להסתמך עליהם לאורך זמן. גם תאטרון וגם קולנוע מוגבלים לשעה וחצי עד שעתיים בהם אפשר לפרוש את הסיפור. אי אפשר להאריך באקספוזיציות ואי אפשר לספק מידע לצופים בעזרת הסברים. אם מישהו נתקל בגרושתו במסעדה הוא לא יכול להגיד לה – ‘שלום אשתי לשעבר שהתגרשה ממני לפני חמש שנים’. חייבות להיות דרכים עקיפות למסור לצופה מידע שהוא צריך כדי להבין את העלילה.
בעיבודים רבים ורעים של ספרות לקולנוע ולתאטרון, אפשר להיתקל באינספור משפטים כמו – “אמא, את זוכרת שפעם כשהייתי קטן שיחקתי בגפרורים ושרפתי את הבית”.
עם זאת, אל תשכחו שלא כל ספר יותר טוב מהסרט. לראיה – ‘דון קורליאונה איש המאפיה’ ו-‘שתיקת הכבשים’, שזכו באוסקר.
ספרות, חופשית לנמק למה הדמות בוחרת לאכול שניצל עם פירה ולא עם אורז, או ללבוש שמלה ירוקה ולא אדומה. ספרות יכול להעלות התלבטויות של דמות, שאלות, הרהורים. סופר יכול להרהר במוטיבים שהוא שוזר בקול רם ולהאריך במונולוגים פנימיים או בקטעים של ‘התפלספות’. כל מה שבאופן מוחלט יכול להרוס סרטים ואפילו מחזות.
בפרק הבא נבחן כיצד הספרות הפכה ל-‘ספרות’, האם שייקספיר היה הסב הרוחני של ג’ורג’ אליוט? מה הקשר בין הקומדיה האלוהית לשיימינג? ומה הקשר בין דון קיחוטה ל-‘קיצור שולחן ערוך’?.