לכאורה הספרות הישראלית היא ספרות אירופאית לחלוטין. מאז ‘אהבת ציון’ של אברהם מאפ”ו ועד אשכול נבו ודוד גרוסמן נכתבו עשרות מאמרים על הייחודיות של הספרות העברית. הפרק יעסוק בגישות השונות שמתייחסות לספרות הישראלית והנושאים העיקריים שעולים בה: קליטת עליה, התמודדות עם השואה, קיבוצים ומורשת יהדות המזרח. האם הגייז הם המזרחיים החדשים? למה הצברים יפי הבלורית והתואר ביקרו את עצמם בחריפות עוד בשנות החמשים?
הפודקאסט ‘קיצור תולדות הספרות’ הוקלט במסגרת שיתוף פעולה בין החינוכית לספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.
קיצור תולדות הספרות העברית
שלום וברוכים הבאים ל-‘קיצור תולדות הספרות העברית’. פרק מספר שמונה. בפרק הקרוב נגלה למה דוברי עברית תמיד יקראו יותר? כיצד ש”י עגנון התעלל בדמויות שכתב , ולמה הספרות העברית סובלת מכאבי פאנטום?.
(מעבר)
כמדריך טיולים, גיליתי במשך הזמן ש טיילים שאני הכי אוהב אלו הטיילים התל אביביים.
אלו שראו כל פינה בשדרות רוטשילד ומכירים את סיפור הגרלת הצדפים. יודעים מי היה אבו נבוט ואיפה צולם הסרט ‘השוטר אזולאי’. הטיילים האלו גרמו לי ללמוד את העיר מחדש ולספר עליה סיפורים שמעטים סיפרו לפני.
אותו דבר מתוכנן לפרק הזה. הספרות העברית כפי שמעולם לא חשבתם עליה. נתחיל בחימום קל: שישים שניות על הדברים שבוודאי לא חשבתם על הספרות העברית-
“הספרות העברית היא הספרות היחידה שחלוציה לא דיברו את שפת הכתיבה כשפת אם. לא אברהם מאפ”U, לא ביאליק, לא עגנון, לא לאה גולדברג ולא נתן אלתרמן.
לספרות עברית יש יותר קהל מאשר לספרות הדנית והספרות הנורבגית ביחד. לספרות העברית יש יותר קהל מאשר לשייקספיר בתקופה האליז-בת-נית.
כמו כן, בספרות העברית קוראים יותר. השפה העברית היא שפה מאד חסכונית. פעם בחנתי להנאתי תרגומים לעברית ביPרויקט בן יהודה לעומת היצירות המקוריות. בין אם זה היה ‘החטא ועונשו’ הרוסי, מסעות גוליבר שנכתב באנגלית, ‘באש ובחרב’ הפולני, מסתורי פריז הצרפתי. יצירות בעברית היו קצרות ברבע או בשליש מהיצירה המקורית!
הפרט הרביעי והמרתק ביותר שגיליתי על העברית, הוא שגם הצמצום של השפה, לא מחפה על כך שהרומנים בעברית קצרים באופן גורף. אם לרוסיה יש את מלחמה ושלום, לארצות הברית יש את ‘חלף עם הרוח’, ולהודו יש את ‘שידוך הולם’, לישראל יש את ‘ימי ציקלג’, וגם זה בקושי!.
מתברר כי לאורכה ולרוחבה של הספרות העברית רק שלושה רומנים חצו את גבול אלף העמודים- ,ימי ציקלג”, כאמור, של ס.יזהר, “שאול ויוהנה” של נעמי פרנקל ו”קו המלח”, של יובל שמעוני.
ספרות העברית, הוציאה מספר אפסי של כותרים עבי כAרס ביחס ביחס ליחלל הכותרים.
אגב . במאה ה21 יצאו יותר כותרים חדשים בעברית מכפי שיצאו במשך כל ההיסטוריה של השפה העברית!’.
(מעבר).
כאשר אנחנו עוסקים בספרות העברית רצוי להבחין, ראשית כל, בחלק המשמעותי ביותר של הספרות העברית- השפה העברית.
לפני שנכנס לעובי הקורה של הנושאים בהם עוסקת הספרות העברית והרעיונות המעניינים ביותר הבאים בה לידי ביטוי, אני מרגיש צורך עז להדגיש את החשיבות של השפה העברית שמשדרגת כל יצירה ספרותית, או בימתית או קולנועית או שירית.
השפה העברית היא נשק סודי מוצלח מאין כמוהו. יתר על כן, הספרות העברית המודרנית התעוררה בד בבד עם חידוש השפה.
תנופת הכותבים בתחילת המאה הקודמת היתה מפעימה. מעולם ובשום ספרות אחרת לא היתה תקופה שבה אנשים חידשו והמציאו מילין באופן יומיומי. ביאליק ‘המציא’ יותר מילים מאליעזר בן יהודה, אברהם שלונסקי חתום על יותר מילים חדשות בעברית מבן יהודה וביאליק ביחד. יונתן רטוש ניסה להכניס כמות משולשת של מילים לעברית אבל כמעט שום דבר לא תפס. כמו למשל- חַיֶישת – אלרגיה.
גוֹגוּת- ברבריות (מלשון העם המקראי גוג), חַשְּמַלּוּנָה – אלקטרוניקה. שרַבְרָבוּנָה -אינסטלציה. בסופו של דבר מעט מאד מילים שלו התקבלו לעברית. אולי המִמְסָד דחה אותו. אבל מצד שני רטוש המציא את המילה ‘ממסד’.
גם היום, למרות שנדמה כאילו אין יותר חירות להמציא ביטויים ולחדש מילים, עדיין, סופר פיקח, אפילו אם הוא לא מקורי מבחינת רעיונות עלילתיים, יוכל לסגל לעצמו עברית משל עצמו, ערמומית, עם משלבים מיוחדים וצבעים לפי בחירתו, דבר שיוכל להפוך כל עלילה שבלונית ובנאלית ליוצאת דופן ומיוחדת.
קחו לדוגמא את השאנסונים הצרפתיים שתרגמה ‘נעמי שמר’: שירים כמו ‘אילו ציפורים’ או ‘אל תלכי מכאן’ ואפילו את ‘שלכת’, מכילים טקסט עמוק ומרגש בגרסה העברית. רק בגרסה העברית. אם תסתכלו על מילים בצרפתית תגלו לחרדתכם שהטקסט בשיר המקורי נמוך מגובה הדשא. העברית דורשת משמעות ועומק ראשית כל!
ואם אתם לא מסכימים איתי, אתם כנראה תסכימו עם השיר הבא:
(מעבר).
דיברנו על השפה העברית וכעת נשאל על מה מדברת הספרות העברית? מה יש בה שאין בשום ספרות אחרת על פני הפלנטה. התשובה שלי לכך היא – דיסוננס.
אסביר את דבריי:
אם היה מגיע לחאן חייזר מכוכב לכת אחר הוא היה חוזר עם דUA”ח לפיו הספרות העברית היא ספרות של יין ויאנג, שואה ותקומה.
אותו חייזר היה מפרט בדו”ח שמדינת ישראל היא מדינה פטריוטיות עם רוח נוסטלגית חזקה מאד. לראיה הוא היה מציג את שיר הרעות שמעורר רֶפְלֵקְס של דמעה בקצה העין במזרחים ובאשכנזים, בדתיים ובחילונים. אך מצד שני אותם יפי הבלורית והתואר הם היעד המרכזי למתקפה בספרות העברית.
אותו חייזר היה בוודאי מציג את חשיבותה של השואה, החרדה הקיומית של אזרחי ישראל, חרדת הקודש של תלמידי התיכון במסעות לפולין, ומנגד מַצִּיג את השואה לכשעצמה כנוכחת פחות בספרות העברית ומשמשת יותר כקרדום לחPור בו.
הכל מגיע, בסופו של דבר מהעובדה החשובה ביותר זו ספרות שכל כולה מבוססת על הגירה, והדהוד של הגירה- לדורות.
יהודה עמיחי כתב פעם – ” והֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְעָה בִּי. דָּמִי מַמְשִיךְ עֲדַיִן לְשַקְשֵק בְּדַפְנוֹתַי גַּם אַחַר שֶכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ”.
נרצה או שלא נרצה, כולנו מהגרים, או בני מהגרים או נכדי מהגרים. שלא כמו פיליפ רות’ או שלום עליכם ובשביס זינגר שכתבו על יהודים שהגיעו לארצות הברית, מי שהגיע לAארץ הגיע לימדינה מתגבשת הנאבקת על קיומה.
נרצה או שלא נרצה, ההגירה הזו היא חלק מאיתנו. ההטרוגניות (חוסר אחידות) של החברה הישראלית היא חלק ממרקם החיים שלנו. זו נקודת הציר הבסיסית ביותר שעליה עומדת, החברה והתרבות בארץ.
יהודה הלוי כתב במאה השתיים עשרה “לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב”,
ישראל דה-האן כתב בתחילת המאה ה-20 התרגום שלי:
“מי שבהולנד חלם על ציון,
ונסע אל הארץ לה קיווה בכיליון,
את אדמתה נשק, את ריחה נשם,
וחעת מתפלל- ‘אמסטרדם אמסטרדם’
הספרות העברית, היא כנראה הספרות היחידה בעולם שסובלת באופן גורף מKאבי פאנטום. כאילו לא עלינו לארץ אלא גדמנו את הגולה.
אפשר להתייחס להגירה במישרין כמו אלי עמיר שכותב על חווית הקליטה והזרות, הגלות והעליה. אפשר להתעלם מההגירה וליצור מצג שווא של גבר ציוני חדש וצבר, כמו ביכתיבתו של מוּסיה תהילימ-זוגער. אתם מכירים אותו בשם דן בן אמוץ.
במשך דורות, ולמעשה עד היום, דמות הצבר היא הציר המרכזי של הספרות העברית. דורות של סופרים מנסים לקרוע מעליו את המסכה, לגלות את הרכרוכיות מתחת לחולצת החאקי, להתפלמס איתו או להתנגח בו. אבל כולם מתפרצים לדלת פתוחה. הצבר בספרות מעולם לא היה גיבור כפי שאנחנו זוכרים אותו.
(מעבר)
האם ספרות עברית היא בהכרח סיפרות צברית?
הצבר הוא אבן בסיס בתרבות העברית. זאת עובדה.
האם הספרות קשורה לכך?. אני בספק!
בתקופת קום המדינה הצברים תוארו יותר כמו ערבים בדואים מאשר יהודים גלותיים, שהערבית שגורה על פיהם יותר מן היידיש.
הם תוארו כמי שלבושים בפשטות וקרובים לאדמה, ובעצם כך ניכר כי הדמויות קרובות למרחב יותר מאשר לזמן או להיסטוריה היהודית.
אך עם זאת, הצברים לא היו קונצנזוס. כך למשל פרופ’ עוז אלמוג טוען כי היחס של העלייה השנייה והשלישית ל״צבר״ לא היה חיובי והוא בא לידי ביטוי בכינוי ״סאברעס״, שהוא כינוי גנאי שניתן לבני העלייה הראשונה, דור הילידים הראשון, על ידי עולי העלייה השנייה והשלישית, בעוד בני המושבות ראו עצמם כעילית וכינו עצמם ״אתרוגים״ ו״גדעונים״.
הצבר המיתולוגי לא היה חלק אינטגרלי בספרות העברית של ימי קום המדינה.
לדעתי, סופרי ‘דור בארץ’, הסופרים של ימי קום המדינה לא היו אלו שתרמו להאדרתו.
המיתוס של הצבר נסדק הרבה לפני שנחקק!
אחד הצברים ה-‘ידועים ביותר’ הוא אורי, גיבור הרומן ‘הוא הלך בשדות’ מאת משה שמיר. הוא מתואר כצבר ציוני גאה ובעיקר מתוסבך. במהלך הרומן אורי שאמור לייצג את כליל השלמות הצברית נוטש את בת הזוג שלו מיקה בעודה בהריון כדי להצטרף לפלמ”ח. היא מתכוונת לעבור הפלה בגלל היחס שלו כלפיה. אורי מתעלם ויוצא להילחם. באחד האימונים הוא נטפל לעולה חדש שבקושי מבין עברית, מתאכזר אליו ומבקש ממנו להדגים לקבוצה כיצד זורקים רימון. העולה החדש משחרר את הנצרה, אבל מרוב חרדה ופחד הרימון נשמט ונופל בסמוך. אורי נשכב עליו ונהרג. הוא לא מצליח לחיות למען המולדת ומפלטו היחיד הוא למות למענה.
אפילו פוצ’ו, אבי ‘חבורה שכזאת’ או איה הג’ינג’ית, הציג את הצברים בתור שלומפרים שבקושי מצליחים לבצע מטווח ברצינות!
במחזה מאת נתן שחם ‘הם יגיעו מחר’ מ-1950 הצברים זקופי הקומה מסבכים את עצמם כשהם נתקעים בלב שדה מוקשים שהם בעצמם הטמינו, וגרוע מכך, הם שומרים על שני ערבים ודנים האם להסתכן כדי להביא להם מים.
הקשר בין הצבר לבין הערבי בא לידי ביטוי גם בסיפור “תחרות שחיה”, שכתב בנימין תמוז ב-1951 . בסיפור ישנו דובר צבר שהתארח בבית משפחה ערבית בצעירותו, איתה הוא מקיים קשרים טובים, עורך תחרות שחייה ידידותית עם אחד הילדים ורואה את עצמו כמעט כשווה להם. (או חלק מהם) לאחר שנים במלחמת העצמאות הוא לוקח חלק בפשיטה על השכונות הערביות באזור יפו (בלי לחשוב פעמיים) ושוכח לחלוטין את הקשר הטוב שלו עם הערבים.
ביקורת על החברה הצברית ניתן למצוא גם ברומן, “שש כנפיים לאחד” מאת חנוך ברטוב שנכתב בתחילת שנות החמישים. ברומן הוצגו העולים החדשים ניצולי השואה, ותוארו הקשיים שלהם בחיים וחוסר היכולת שלהם להתאקלם במדינה. ביקורת על היחס לניצולים מגיעה גם במחזה בערבות הנגב.
אומנם לא נתקלתי בתיאורים כמו ‘סבוניים’ או יחס מפלה ואלים כלפי הניצולים. עם זאת, מצאתי איזכור בסרט ” בית אבי’ משנת 1947. כאשר ניצולת שואה בשם מרים מעניקה לנער בשם דוד מסרק ואומרת כי אותו מסרק היה הדבר היחידי שנתנו לה להחזיק שם. דוד תוהה איך נתנו לה להחזיק מסרק במקום בו הנשים היו כולם קרחות ומרים מחזירה לו מבט מלא אשמה ועינוי שהיו נשים ששערן לא גולח. כלומר, נשים ששרדו מכיוון שמסרו את גופן לנאציים.
אך למרות הביקורת שהוצגה נגד דמותו של הצבר, סופרי ומשוררי התקופה התחרטו במידה זו או אחרת על כך שהיו ‘מגוייסים מדי’, דווקא לטובת הצבר!.
מתי מגד פרסם ב 1950 מסה ביקורתית על כך שבני התקופה כתבו ספרות פטריוטית במקום ספרות אוניברסלית שתישמר לדורות.
עמליה כהנא כרמון טענה שסופרי דור תש”ח הקריבו את הכישרון שלהם למען בנין המולדת, ואילו חיים גורי כתב ב 1958 –
” חַיַּי עָבְרוּ בֵּין עִתּוֹנִים לְעִתּוֹנִים. נְשִׁימָתִי הָיְתָה קְטוּעַת רִיצָה לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים – לְמַעַן הַשֵּׁם! וְלֹא הָיָה לִי זְמַן לְהִתְכַּסּוֹת אֵזוֹב אוֹ חֲלֻדָּה וּלְגַלְגֵּל לֵדָה-קְבוּרָה-לֵדָה- לְהִשְׁתַּיֵּךְ לְזִכְרוֹנוֹת אוֹ לְהַצְהִיב דַּפִּים- וְהַמִּפְקָד הָיָה מָלֵא. אֲנָשִׁים דִּבְּרוּ בְּגוּף-רִאשׁוֹן-רַבִּים”.
(מעבר)
סיכום ביניים. הספרות העברית מתחילה ברצף של רכרוכיים שתוקעים סיכות בבלון הצבר {אני מבין את האירוניה של הדימוי אבל מקווה שהבנתם למה אני מתכוון}.
מה קורה לדור הבא של הכותבים?
נכון מאד- גם הם מתפרצים לדלת הפתוחה של בחינה מחודשת של מיתוס הצבר, והם עושים את זה בצורה מופתית. הדור הבא שנקרא ‘דור המדינה’ כותב בשנות השישים והשבעים על ימי קום המדינה ועל השואה, תוך בחינה מחודשת של הערכים הציוניים.
עמוס עוז חוזר לקיבוץ של שנות החמישים ב-‘ארצות התן’ ולירושלים של שנות החמישים ב-‘מיכאל שלי’. בשני המקרים החזון הציוני רחוק מלהכיל בתוכו את האנשים משוליי החברה. אלו שלא התאקלמו כראוי בלבנט או בחברה העברית – מוצאים את עצמם חסרי השתייכות.
עמליה כהנא כרמון ב-‘וירח בעמק איילון’ חוזרת לימי קום המדינה וממשילה את האכזבה מהחזון הציוני לאכזבה מחיי הנישואין. ברומן היא מתארת את הדמות הראשית כמי ש’נדלקה’ על בחור צעיר יפה בלורית ותואר בנעוריה, וגילתה מהר מאד שמדובר במפלצת.
ב”מול היערות” של א.ב יהושוע מתואר דור הבנים שמתכחש לדור האבות שהקימו את המדינה וכאקט של מרידה והתנקמות, הגיבור שורף יער שהוא אמון לשמור עליו ומאשים את העובד הפלסטיני.
חנוך לוין במחזות ה-‘שכונתיים’ שכתב בשנות השבעים, מציג שלל דמויות יהודיות גלותיות שמעבירות את זמנן באכילת דג מלוח, חרדות קיומיות ורפיסות מעוררת תמיהה לצד גבריות אפסית.
אני יכול להמשיך ולתאר את השתוממות הדור החדש, אבל בשלב זה אנסה לקחת את הדיון צעד אחד אחורה כדי להבין איך הביקורת על הצבר ושבירת המיתוס עברה מירכתי הספרות למרכז הספרות.
לדעתי, הלגיטימציה ניתנה דווקא במהלך שנות השישים, בימי האופוריה של ששת הימים, לא בגלל כושרם הנבואי של היוצרים אלא בזכות הכרה בינלאומית לגדול הסופרים העבריים – ש”י עגנון.
(מעבר).
כיצד ה”נובל” שש”י עגנון קיבל שינה את הספרות העברית ונתן לגיטימציה לדמויות הכפופות והחלשות לעבור למרכז הבמה?
שמואל יוסף טשעטשקס הידוע בכינויו- ש”י עגנון, היה סופר יהודי שנחשב מאז ומתמיד ל-‘אווטסיידר’. הוא היה ‘גלותי’ מאד, וכתב על העיירה היהודית שגססה במשך שנים לפני השואה.
קהל הקוראים של עגנון היה מצומצם מלכתחילה, מכיוון שהצברים דוברי העברית לא רצו שום קשר לגולה!.
מי שקידם את עגנון, והפיץ את ספריו ואף העניק לו מלגת קיום קבועה היה איש העסקים היהודי זלמן שוקן שחי בגרמניה וארצות הברית. כאשר שוקן העביר את עסקיו לבנו גרשום שוקן , היורש הצעיר כבר לא ראה בעגנון פוטנציאל רווחי והמעיט בתמיכה בו. דבר שגרם למשבר חמור עם אבא שלו- זלמן שוקן שנפגע עד עמקי נשמתו.
בניסיון לקנות שוב את אהבתו של אביו, גרשום שוקן ‘הריץ’ את ש”י עגנון לפרס נובל לספרות ודאג לתרגומים של כתביו (בעיקר של אורח נטה ללון) לגרמנית ולשבדית. עגנון זכה בפרס בשנת 1966, שבע שנים אחרי מות הפטרון שלו.
הפרס של ש”י עגנון היה כמובן חגיגה ענקית בישראל. הסופר הקשה לקריאה, הגלותי והפרובינציאלי הפך לחלק מכובד מהמיינסטרים, ובעיקר הנושאים שעליהם כתב – היהודי המחפש את עצמו, הגולה בתור עורו שלו (כדברי הסופר יונתן יבין), הגבר החלש שהגבריות שלו מאויימת על ידי כוחות גדולים ממנו.
טראגיות שעומדת בניגוד מוחלט לרוח החלוצית ומביאה במקרים רבים לסופים טראגיים. פעם זה כוהן שהופך לקבצן ועובר לגור בבית קברות, פעם בחור שבור לב שמשתגע, פעם זה שוחט שדם התרנגולות מדביק לו את הסוליות של המגפיים לרגליים ונאלצים לקטוע לו אותן.
במילים אחרות- אם לעגנון מותר, אז גם לנו מותר!
עם זאת, יש שמביטים בזעם כלשהו על דמותו של הצבר החדש. יוסף אורן, כתב מאמר בשם ‘הספרות העברית – סטייה מדרך הישר’ בו הוא ‘מבכה’ את הדה מורליזציה שעושים לדמות הצבר.
אורן מדגיש כי הספרות העברית בכל הדורות כספרות לאומית, ליוותה את העם בתהפוכות גורלו בהיסטוריה.
אורן טוען כי לאחר מלחמת ששת הימים החלה מעין בהלה לניתוץ המיתוסים ההיסטוריים שהחברה הציונית מבוססת עליהם. לטענתו מנתצי המיתוסים מבקשים להקל על משא הדור החדש של הכותבים.
באשר לטענות של אורן, אין לי משהו עקרוני משל עצמי להוסיף, מלבד משפט סיכום של החכמה באדם, סבתא רבתא (rabta) שלי, סבתא אסתר, שאמרה – “כשיהודים מרשים לעצמם להתלונן – זה סימן שטוב להם. מעולם לא התלוננו בימים של מלחמה ומחסור”.
(מעבר)
אני עוצר את הדיון באשר לצבר הגברי והמסוקס בתור הליבה של הספרות העברית – באופן ‘כללי’ הבנו את העניין – ומבקש להכניס עוד משתנה שקשור לספרות השואה, החלק המשלים לדמות הצבר- השואה.
לכאורה השואה היא טאבו. אבל לא בספרות.
מאז משפט אייכמן ועד היום, השואה לכשעצמה היא פחות המטרה, ויותר האמצעי, הקרדום לחפור בו.
יש לציין כי ספרות השואה הייתה חלק בלתי נפרד מתהליך ההתהוות של הספרות העברית. כבר אחרי המלחמה החלו להיכתב רומנים על ידי יוצרים כמו אהרון אפלפלד, שמאי גולן ואורי אורלב שהגיעו לישראל בשלהי מלחמת העולם ובשנים הסמוכות לה.
התנופה הגדולה ביחס לשואה התרחשה בזמן משפט אייכמן.
זה לא המקום להסביר את המשמעות של משפט אייכמן בחברה העברית, היחס לניצולים שהשתנה מסלידה לאמפתיה. מאנשים שהסתירו את המספר על היד לעדים שתיארו את הזוועות.
עם זאת, משפט אייכמן היה נקודת הזינוק לספרות שעסקה בשואה. יחיאל דינור- קצטניק, כתב ספרות שהציגה את זוועות המלחמה באופן פורנוגרפי מאד, זוועתון שמדגיש יותר מכל את הזוועה.
(מעבר)
הספרות העברית העוסקת בשואה המציאה את עצמה מחדש עם הדור השני והשלישי.
השואה, כאירוע טראומתי בהיסטוריה היהודית וההיסטוריה האנושית, היא מעין ‘קלף מנצח’, ספרות שכותבת את עצמה, מאורע שמכיל בתוכו את כל המרכיבים שעשויים להפוך כל דיון לדיון מעמיק.
עם זאת, בספרות הדור השני השואה נתפשה בדרכים עקיפות. כך למשל אמיר גוטפרוינד בספר ‘שואה שלנו’ הציג חבורת ילדים שמשחקים בבוכנוואלד כדי להבין מה עבר על היהודים באירופה. דוד גרוסמן ב-‘עיין ערך אהבה’ מנסה לאלף את החיה הנאצית שנמצאת במרתף.
סביון ליברכט, בת לניצולי שואה, כתבה בסיפור “תותים”, על ילדה במחנה הריכוז, המגדלת תותים על האפר של המתים. האפר הוא אמנם דשן מצוין… והתותים גדלים חופשי באותם האזורים (ha azorim) באירופה, אבל הצירוף הוא בגדר פנטסיה.
נאווה סמל מספרת סיפור אגדה בשם ‘צחוק של עכברוש’ על ילדה המתחבאת בזמן המלחמה וכל עולמה הוא עכברוש אחד שחי איתה במסתור, פוצע אותה ומכאיב לה, אבל הוא זיכרון הילדות היחידה שהיא יודעה בחייה.
לדעתי, הניסיון המעניין ביותר לתפוש את הזוועה מתרחש בסיפור הכלב היהודי. מעין פורסט גאמפ של השואה שעובר ממשפחה יהודית, לנערי רחוב פולנים, לקצין גרמני וכדומה. הכלב הוא יצור חברתי אשר זקוק ללהקה על מנת לשרוד, בין אם מדובר במשפחה יהודית, קצינים נאצים או פרטיזנים. הכלב מנסה תמיד לשמח, להרגיש אהוב ולמצוא הזדמנויות לשחק. התחושות של הקורבנות והפחד היהודיים לצד העליונות שחשים הנאציים, כל אלו זרים לכלב. ‘הנמכת’ מאורעות השואה לגובה עיניו של כלב ‘מגביהה’ את האבסורד. גם לאחר שנאמר כל מה שיוכל להיאמר על השואה, עדיין הסממנים הבולטים ביותר בה, מוצגים באופן האבסורדי ביותר דווקא דרך עיניו של כלב.
הפן המפתיע ביותר, לדעתי, בנוגע לעיסוק בשואה מגיע דווקא מהספרות המזרחית.
השואה והתקומה, כפי שטענתי, הם המיתוסים המחוללים של הספרות, בכל דור ודור גל חדש של סופרים חדשים מתפלמסים ומשתוממים, סוגדים או נרתעים מהערכים והעולמות הספרותיים שיצרו קודמיהם, וכאן נכנסת הספרות המזרחית.
בשנות האלפיים הסופרים המזרחיים, הדמות המזרחית והכתיבה ה-‘מזרחית’ הולכים וצוברים לגיטימיות והופכים לחלק מתוך הקונצנזוס הספרותי עם סופרים כמו סמי ברדוגו ושמעון אדף.
עליית הספרות המזרחית היא אומנם בגדר- ‘מעט מדי ומאוחר מדי’, ויחד עם זאת אבקש להצביע על פן נוסף ויוצא דופן בתנופת העלייה של הספרות המזרחית- זו ספרות עם נוכחות רבה מאד של השואה והתקומה.
(מעבר)
הספרות המזרחית עברה הרבה מאד מאז שסמי מיכאל תיאר את כניסתו לארץ תחת מקלחות הדידיטי ועד ששמעון אדף כתב על ילדותו בשדרות. עם זאת, הספרות המזרחית מעוגנת באופן חזק מאד בדימוי השואה.
כך למשל מתואר בספרו של דודו בוסי, ״אמא מתגעגעת למילים״, גיבור בשם עובדיה, אדם מזרחי שמושפל כאשר הוא לא מורשה להיכנס למועדון בשל צבע עורו הכהה.
עובדיה יורד לברלין ופותח חנות נעליים, ומנסה להרוויח מוניטין באמצעות התגרות בגרמנים ושימוש במוצא היהודי שלו. כך למשל הוא מצייר מגן דוד על חלון הראווה במעין פרפרזה על ליל הבדולח.
יוסי סוכרי ב״אמיליה ומלח הארץ” מתאר את הזעם של סבתא שלו נגד האליטה האשכנזית. היא מחנכת את הנכד שלה לא לקחת חלק בחברה האשכנזית, ואפילו מצווה עליו לעזוב את הארץ.
הסבתא, ילידת לוב, שהתה במחנה הריכוז ואף מצהירה בספר: “הייתי ביחד עם האשכנזים בברגן־בלזן. כבר אז רציתם להפוך אותי לאבק״.
במקרה אחר, ניתן למצוא את לאה עיני, ב״ורד הלבנון״ , שמצטטת את אבא שלה שמדבר על החוויה שלו כיהודי סלוניקאי במחנה ריכוז. בספר מספר האב על היהודים מפולין שדיברו אידיש, וקראו להם ‘גרעקוס יוונים’ בהתנשאות. היוונים פחדו מהאידיש שנשמעה להם כמו גרמנית. שפה שלא הבינו. שפה שבה האס אס נתנו את הפקודות, ונתנו מכות למי שלא הבין אותה.
הדימוי החזק ביותר הוא בסדרה- זגורי אימפריה, שעורר דיון ציבורי נרחב כאשר האב- בבר סירב לעמוד בצפירה כמחאה על השנים בהן חי במעברה.
(מעבר).
יאיר גרבוז סיפר פעם כי הסיסמה של דור הפלמ”ח היתה – ‘אנו באנו ארצה למחוק ולהימחק בה’. הגולה, האידיש, הפולנית וריקודי הקוזאצ’וק הפכו מוקצים מחמת מיאוס.
מכאן הדרך למחולות השדים העדתיים הפכה קצרה מאד ולפצע שממשיך לדמם שנים רבות לאחר מכן.
במרבית הספרים ה-‘מזרחיים’ בהם נתקלתי מקדישים תשומת לב רבה מאד לטראומת העלייה, המעברות, קשיי הקליטה והשפה, וגם האפליה והדבר בא על חשבון כתיבה המתייחסת לתרבות המזרחית המפוארת שנשארה מאחור. ספרות כזו וזכרונות שכאלו מופיעים דווקא בקרב הדורות הקודמים של הסופרים המזרחיים או סופרים שכתבו על המזרח: חיים הזז עם ‘היושבת בגנים’, א.ב. יהושע – מר מאני, מסע אל תום האלף או מישל עזרא ספרא ובניו של אמנון שמוש. יצירות שלא נחשבות כאבני דרך בכתיבה המזרחית.
עם זאת, המזרחיות לכשעצמה, הפכה להיות קרדום חדש לחפור בו עבור הדור הבא של הסופרים שניסה לעגן את הכתיבה שלו בתוך המרחב המזרחי. מרחב שעצמו הפך למעין טאבו, הספרות המזרחית והטראומה המזרחית יצרו סגנון שכותב את עצמו. זה כנראה ההסבר לשטף של סופרים קווירים מהשנים האחרונות שמנסים לעגן עלילות ודיונים קווירים הומואיים בתוך המזרחיות.
יוסי אבני לוי ב-‘דודה פרהומה לא היתה זונה’ ו-‘רוכלי האהבות’, משבץ סיפורים הומו-אירוטיים בתוך הקהילה היהודית של אפגניסטן. אלון חילו תיאר סיפור אהבה בין שני גברים ב-‘מות הנזיר’ בסוריה. משה סקאל מתייחס רבות למוצאו הסורי, ולעלילות חד מיניות כמו למשל ברומן ‘הצורף’., ואילן שיינפלד ב-‘אשת הפיראט היהודי’, יוצר דמות של פיראט מרוקאי הומו. מי יודע מי יהיה המיעוט הבא שינסה לעגן את הנוכחות שלו בתוך הספרות העברית הקווירית!.
(מעבר)
על מה כותבים במיליוניום הנוכחי?.
למעשה, לצורך כתיבת הפרק ניסיתי לבחון את היצירות הגדולות שנכתבו בישראל החל משנת 2000, הסתמכתי על נתוני מכירות והמועמדים והזוכים בפרס ספיר. למעלה משני שליש מהרומנים הגדולים שנכתבו במילניום הנוכחי הם רומנים תקופתיים שחוזרים לרוב לימי קום המדינה, השואה, השנים הראשונות בארץ ומלחמות ישראל. זה אולי המאפיין המוזר ביותר באשר לספרות העברית, האופן שבו סיפורי הראשית ממשיכים להדהד שבעים ושמונים שנים לאחר התרחשותם ולהעסיק באופן אובסיסיבי דורות של סופרים. לנדבך הזה של הספרות העברית לא מצאתי תשובה. אבל יש לי פיצוי עבורכם. המאפיין האחרון והמשמעותי של הספרות העברית, שאני באופן אישי הכי מתחבר אליו.
כאשר הרומן העברי לא חוזר לימי קום המדינה ועוסק ב-‘חיים עצמם’, או בחיים שמעניין אותי יותר מכל – החיים שלי. הוא עוסק בנדודים.
(מעבר)
הנדודים הם חלק בלתי נפרד מהזהות העברית. אחרי אלפיים שנות גלות, שואה ותקומה, הגן היהודי של הנדודים לא נעלם. פעם שאל אותי נהג מונית הודי כמה ישראלים יש, ואני השבתי לו ‘שמונה מיליון’. הנהג גמגם לרגע וחידד את השאלה – ‘כמה ישראלים יש בהודו’?
חשבתי שאותו נהג צוחק איתי. אבל אחרי כמה ימים נכנסתי במקרה למסעדה תיירותית עם ספרים להחלפה. הבחנתי בעניין מאד משונה שחזר על עצמו גם בהודו, גם בלאוס, גם בברזיל, בקולומביה ובמקסיקו: כמעט תמיד ניתן למצוא מדף בגרמנית ומדף בספרדית ומדף בצרפתית, לצד ארונית שלמה באנגלית ועוד ארונית או שלושה ארבעה מדפים- בעברית.
ספרות הנדודים העברית פרצה כבר ב-‘שיבה מהודו’ של א.ב יהושוע. סופר שצפה בעשרות ניתוחים כדי לכתוב בדיוק רב על תהליך הרדמה בבית החולים, אך מנגד לא ביקר בהודו כדי לכתוב על נופי הודו. הרומן של א.ב יהושוע מציג את המרחב ההודי בתור רקע או מאורע מחולל לסיפור שיתרחש לאחר מכן. כעבור עשר שנים בערך יונתן יבין יכתוב את באבא ג’י, רומן התבגרות של בן ואביו במהלך מסע בהודו. טיול שהופך אגבי בתוך הזהות וההשתנות של החברה העברית. אפילו סדרת הטלוויזיה ‘הפוך’ משנות התשעים הציגה עונה שלמה במזרח בתור מקום שבו צעירים עוברים חלק אינטגרלי מתהליך עיצוב הזהות שלהם.
גם אשכול נבו ב-‘משאלה אחת ימינה’ מציג את דמותו של יובל הקופירייטר שעובר התמוטטות עצבים ומחליט לנסוע למזרח כדי לעשות לעצמו ‘ריסטארט’, ולחשב את מסלול החיים שלו מחדש. ברומן אחר של נבו – ‘נוילנד’, דורי יוצא לחפש את אבא שלו פגוע ההלם שנוסע לדרום אמריקה ונעלם. לצידו של דורי מטיילת צעירה בשם ענבר שמגיעה ללימה בירת פרו כחלק אגבי והגיוני של ריב בינה לבין אמא שלה.
אלו רומנים שמסבירים יותר מכל את הזהות העברית, ואת הצורך של צעירים בזיכוך אסקפיסטי, אגב בריחה, כפועל יוצא של מכבש הלחצים של החברה הישראלית.
(מעבר)
אפרים קישון כתב פעם באחד הספרים מעין סיפור קצר על מוכר ספרים שמנסה לאלץ בכוח את אחד הקונים לרכוש ספר עברי.
חלפו שנים וגם היום, למרות כל המעלות והסגולות הפואטיות והנושאים המגוונים והיוצרים המוכשרים, עדיין הספרות העברית נלחמת על קיומה בעיקר בישראל. תסתכלו על טבלאות רבי המכר ומעט ספרי המקור המופיעים בהם או הספרים בחלונות הראווה בחנויות הספרים המתהדרים ברומנים בינלאומיים לצד ספרי עיון ובישול.
למרות המדיה, והמערכונים המופלאים של ארץ נהדרת, הספרות הישראלית היא עדיין המעבדה החברתית הטובה ביותר שיש לנו כדי לנסות ליצור היגיון בשיגעון.
גם ספרות ישראלית שלא מתחקה אחר ההוויה הישראלית, ורק מבקשת ליצור מעבדה להבנה של החיים הבורגניים השלווים או חיי נישואין מתפוררים, או אהבות נרקמות, גם במקרים האלו מקומה של העברית לא נפקד. אל תשכחו את החסד המופלא שניתן לנו בכך שאנחנו דוברים את אחת השפות המיוחדות בעולם. שפה עם אינפלציה של מילים, ולא רק כאלו שלומדים בפסיכומטרי. מי מאיתנו חשב לפצות איבר אחר חוץ מפה? מי שינס חלק אחר בגוף חוץ ממותניים? האם ניתן להטיל רק ביצה, או קוביה, או שיש גם צורות אחרות?.
העיסוק בשפה העברית הוא עיסוק בלתי נגמר, והשפה העברית היא הבסיס של הספרות יוצאת הדופן והייחודית ביותר שאני מכיר.
בפרק הבא! (מוזיקת מתח)
סוף
