עולם התרבות בארץ נע ונד בין פופוליזם ומשיכת חבל. לאחר ששרת התרבות החליטה להגדיר מחדש את ההבדלים חופש הביטוי לחופש השיסוי, חזרתי לסרט שהביא לאחד הפיצוים הגדולים בנושא- פוקסטרוט, משל על  האיש שמשתין לבריכה כדי לגרש פילים.

הכל כמעט נאמר על הסרט פוקסטרוט, ולרוב גם נאמר על ידי אנשים שטרם צפו בו.  הטענה החריפה ביותר הגיעה מצידה של שרת התרבות אשר ראתה בו גורם אנטי ציוני המבקש להכפיש את חיילי צה”ל.

בסרט פוקסטרוט לא בטוח היתי צופה לולא הביקורת החריפה נגדו. התמיכה במוכפשים הפכה לפעילות קבועה של אנשי שמאל כמו למשל הספר ‘גדר חיה’ שהמאבק נגדו העלה את קרנו וחיזק את מכירותיו.

הטענה של רגב,  הפכה למעין פרדיגמה בכל הנוגע לצפייה בסרט. לדבריה הסרט  מציג את חיילי צה”ל כמטייחים ועל כן הוא פסול. הטיוח שמוצג בסרט הוא חלק קטן, ואף לעיני הוא נראה הזוי ולא קשור למהלך העלילה.

המחסום שבו משרתים ארבעת החיילים בסרט מציג מציאות הזויה לפי אנשים צעירים צריכים לאייש מוצב ללא כל הצדקה מלבד פתיחת שער לגמל או לאנשים החוזרים מחתונה. הבדיקות במחסומים, חוסר האנושיות וההתקהות כלפי בני אדם מציגים את הכיבוש המשחית גם בלי אותה סצינת טיוח.

[wpdevart_youtube width=”640″ height=”385″ autoplay=”0″ theme=”dark” loop_video=”0″ enable_fullscreen=”1″ show_related=”1″ show_popup=”0″ thumb_popup_width=”213″ thumb_popup_height=”128″ show_title=”1″ show_youtube_icon=”1″ show_annotations=”1″ show_progress_bar_color=”red” autohide_parameters=”1″ set_initial_volume=”false” initial_volume=”80″ disable_keyboard=”0″]Nu2ebkovfpA[/wpdevart_youtube]

כמובן שאין לי שום יומרה לטעון מה צריך להיכלל או להישמט מתסריט. גם אם היה מדובר בסרט הודי על מחסום בגבול פקיסטן היתי טוען את אותן הטענות בדיוק. למעשה, סיכוי טוב שלא היתי צופה בסצינה כזו מכיוון שטרם נתקלתי בעם אשר עוסק בקדחתנות כזו דווקא בצד השני של הקונפליקט או ה-‘אויב’. נכון שבעבר ביוון העתיקה היו מחזות כמו ליזיסטרטה ובעידן המודרני הוצגו סרטים כמו ‘אפוקליפסה עכשיו’ שהציגו את ‘הצד השני’, אך עם זאת העיסוק הקדחתני ב-‘צד השני’ נתפשת כמשונה בעיני.

נוסף על כך, הסרט פוקסטרוט סובל מבעיה דרמטורגית קשה מאד כאשר הוא מציג במשך שעתיים אבסורד בדמותו של ‘איש המשתין לבריכה כדי לגרש פילים’. אם אני היתי צופה זר שלא מכיר את המציאות הישראלית לא היתי מצליח להבין אותו. הסרט לא מדבר על קונפליקט אלא על צד אחד שממרר את חייו של הצד השני, מבלי שאין שום איזכור או טענה בדבר הטרור או אפילו ההתקוממות הפלסטינאית. גם בקולנוע הפלסטינאי עצמו, אני בספק רב האם מוצגת נכבה ללא תקומת ישראל, האם לא קם אדם אחד להתנגד או להתעמת. לפי הסרט ‘פוקסטרוט’ אין פלונטר אלא צד ישראלי המוסבך בינו לבין עצמו ועל כן משעבד עם אחר ללא הצדקה.  אפילו כאשר מתואר בשלב כלשהו חייל אשר ‘נופל בעת מילו תפקידו’ הוא בסך הכל נהרג בתאונת דרכים. ההתחמקות מהדיון בפלונטר ובאלימות הפלסטינאית מחליש את הסרט.

העדרו מוציא את העוקץ ואת הטריגר אשר מבדיל יצירת אומנות טובה עם צילום ובימוי מצוינים ליצירת אומנות ענקית שבה הקהל עובר חוויה רגשית מטלטלת. מלבד החור בעלילה וההתחמקות התמוהה אכן מדובר ביצירת מופת קולנועית בכל קנה מידה ולמרות הכל אני ממליץ לצפות בו, גם לשרת התרבות שלנו.

פוקסטרוט – בימוי ותסריט: שמוליק מעוז, צילום גיורא ביח, עריכה אריק להב ליבוביץ, גיא נמש, עיצוב אמנותי: ערד שאואט, מוסיקה: אופיר לבוביץ’