קן פולט, המחבר של קצה הנצח,  הוא הסופר הקריא ביותר שאני מכיר. ספרים החובקים למעלה מאלף עמודים נקראים בבת אחת, עודף הדמויות לא מעיב על הבנת העלילה, אבל יש קאץ’.

עגנון אמר פעם שהוא לא היה קורא פעם אחת ויחידה ספרים שאינם ראויים לקריאה פעמיים. עגנון לא הכיר את קן פולט, המחבר של קצה הנצח

.

טרילוגיית המאה שכללה את ‘שקיעת העולם’ ו-‘נפילת ענקים’ מתארת ארבע משפחות בגרמניה, ארה”ב, בריטניה ורוסיה  במהלך המאה העשרים. הדמויות בספרים השונים חוות את המאורעות המרכזיים של המאה. כמעט כפי שפורסט גאמפ התרוצץ על פני ההיסטוריה של ארצות הברית.

לעיתים זה מאולץ, ההיסטוריה נכפת על העלילה, אבל כמעט תמיד, כקורא, בלעתי את הסיפורים והעלילה בשקיקה מבלי לתהות על ‘הצדקות’ .

יש לציין כי הקשרים בין המשפחות רופפים  (וכמעט לא קיימים). לכאורה,  נקודה רעה מאד לספר, אבל מצד שני, גם חאליסי ב-‘משחקי הכס’ קיבלה עלילה נבדלת משל עצמה במשך שש עונות והצופים לא התלוננו.

הטרילוגיה של פולט מזכירה מאד את ‘מלחמה וזיכרון’ של הרמן ווק ואת ‘רוחות מלחמה’. שני ספרים המתארים משפחה אמריקאית אחת שמאורעות מלחמת העולם השניה שולחים את הצאצאים השונים לפרל הארבור, אושוויץ, דרום איטליה וכדומה. בעוד ווק הפך את הרומנים העצומים שלו למסמך היסטורי הכולל עלילה מינימלית לצד כתבים פילוסופיים, קן פולט מסר לקוראים שלו עלילה מרתקת ופוקחת עיניים.

למה התחלתי עם הציטוט על עגנון?

פולט לא ראוי לפרס נובל לספרות, וזאת למרות שהוא עונה על שני הקריטריונים החשובים ביותר שאני מעמיד עבר ספרות טובה- 1. הוא קריא מאד וקולח. 2. הוא גרם לי, כקורא, להרהר על ההיסטוריה, לחוות זעזוע, צמרמורת וחמלה.

בעקבות הקריאה התוודעתי לתפישות עולם שונות ולגורלם של אנשים העוברים בין משטרים שונים ונאלצים לציית לחוקים חדש. בספר ‘קצה הנצח’ גיליתי באיזו קלות אנשים חמקו מעל לחומת ברלין, כיצד אמריקאים ביצעו פשעי מלחמה מחרידים בויטנאם, כיצד עובדות אפרו-אמריקאיות בבית הלבן חבשו פאות כי ‘שיער טבעי ומקורזל לא נחשב מכובד’.

למרות שעברתי מסע ארוך ומרתק עם פולט, הרגשתי שאני קורא כמה ספרים במקביל. למעשה אני תמיד קורא מספר ספרים במקביל אלא אם כן מדובר בספר של קן פולט שהוא בעצמו כמו אוסף של רומנים קצרים.

‘קצה הנצח’ הוא ספר שאפשר לקרוא בלי להכיר את הספרים הקודמים, העלילות מתרחשות בקפיצות של עשרות שנים בין עלילה לעלילה. למעשה, את קצה הנצח אפשר להתחיל בכל נקודה, כמו צפייה באופרת סבון אמריקאית עם אלפי פרקים. כל חלק ברומן עומד בפני עצמו וניתן לחתוך אותו מכל נקודה לכל נקודה, והיה יוצא ספר מתפקד. זה כמו שַׁלְשׁוֹלִים או תולעים שמתרבות על ידי השתנצות (כשגוף אחד מתחלק לשני גופים שונים).

למרות היצור המשונה שיצא תחת המקלדת של פולט, אני בכל זאת ממליץ עליו, גם לחובבי ספרות וגם לחובבי היסטוריה. חובבי הספרות יחזו בספר שכתוב בצורה טובה, במשפטים ברורים, ללא תיאורים מיותרים ומבלי להלאות את הקורא, וחשוב מכך- מבלי למשוך את הקריאה עם שמאלץ מאולץ (ישנם קטעים טלנובליים בספר, אבל הם כמעט לא מורגשים).

חובבי ההיסטוריה יוכלו להשוות בקלות בין התנועה נגד האפרטהייד של ארה”ב לעומת מאבק הגייז של היום. משפטים כמו “למה הפגנות ומצעדים?”, “זה נגד הדת שלנו”, “שיגידו תודה שלא תולים אותם”. חוזרים באופן מרתק בימים ההם ובזמן הזה.

עם זאת, אני חייב, בכל זאת, להעיר הערה אחרונה משל עצמי לפולט. פולט כותב על מי שעמד בצד ה-‘נכון של ההיסטוריה’.

כמעט כל הדמויות בספר שלו הם בצד של ‘הטובים’, העיתונאית שמבריחה למערב ספר שכותב אסיר בגולאג, אפרו-אמריקאי שנלחם נגד האפרטהייד, משפחה של מתנגדי משטר בגרמניה המזרחית, סולן להקה שעומד לצד המתופף ההומו שחוטף מכות משוטרים.

יתר על כן, מצאתי פינה משעשעת מאד בסיפור, כאשר פולט עבר את רצח מרטין לותר, רצח קנדי, מלחמת ויטנאם ובניית חומת ברלין, תוך שקיעה איטית לתוך שנות השמונים שלא נודעו בשום קטסטרופות בין לאומיות. על כן, העלילה הגיעה משום מה ללבנון בימי סברה ושתילה, ולפולין בתקופה שבה הפועלים ביקשו להתאגד נגד הקומוניזם, ויצאו להפגנות שדוכאו באכזריות.

היה לי ברור מראש שהספר יסתיים בניפוץ חומות ברלין, אבל גם ידעתי שפולט יצטרך למשוך זמן על פני שנות השמונים, השנים המשעממות ביותר בהיסטוריה הקרובה.

קצה הנצח, קן פולט, (תרגום נורית לווינסון),  טרילוגיית המאה העשרים. יצא לאור ע”י הוצאת מודן, 2014