ברומן השקרנית והעיר המציאות כולה ארוגה משקרים – גדולים וקטנים, לבנים ושחורים. שקרים שעליהם בונים מדינה ושקרים שבזכותם מחזיקים.בעולם שבו לכל אחד יש את חמש עשרה דקות התהילה שלו, קורבנות של ניצול מיני הופכות גיבורות תרבות, והכינוי ‘ניצולת שואה’ הופך לאות כבוד.

‘אני חייב להתוודות. קראתי ביקורות רבות ומוצלחות על הספר ברומן השקרנית והעיר המציאות כולה ארוגה משקרים – גדולים וקטנים, לבנים ושחורים. שקרים שעליהם בונים מדינה ושקרים שבזכותם מחזיקים ועדיין עלה בי שמץ חשש לקרוא בו בעצמי.

זאת מכיוון שעל הכריכה מצוירת  דמות כיפה אדומה, וכותרת הספר מכנה את הדמות הראשית ‘שקרנית’.

למזלי, המתח שבר אותי וצללתי בהנאה רבה לתוך הספר כדי לגלות עד כמה טעיתי בשיפוט הראשוני .

איילת גונדר-גושן ‘מעיזה’ ב-‘שקרנית והעיר’ לעסוק בנושאים שרווחים מאד במציאות היומיומית אבל כמעט ולא נוכחים בספרות העכשווית. כך למשל, ה- ‘כוכב האורח’ של הספר- הוא גיבור ריאלטי לשעבר שמנסה לחמם את הקריירה שלו כפי שמחממים סיר של מרק.  

הטרגדיה של אינספור כוכבי הריאלטי שנוגעים בכוכבים ומתרסקים לקרקע היא טרגדיה מהסוג הקלאסי ביותר. עם זאת מדובר בחומר שמעטים הרומנים העוסקים בהם. בשנת 2018 עדיין מקובל לקרוא על רופאים, עורכי דין, עיתונאים או מתכנני כבישים מאשר דוגמגישות, כוכבי ריאלטי ושאר טאלנטים.

כבר כאן? קחו עשר דקות להאזין לסיפור הקצר ‘המורה עופרה’

.

לפרום את הקשת בענן

הספר נפתח בהקבלה אגבית לחנות גלידה בה הגיבורה עובדת.  המבחר, השפע, ההשתהות מול הויטרינה, הניסיון לדגום את הטעמים השונים והמיוחדים במטרה לבחור בסוף בגלידת השוקולד המוכרת.

אותו סוג שפע אגבי ומצוי חוזר ברומן כמו מוטיב שלא מודע לכך שהוא מוטיב.  הספר עוסק בחמש עשרה דקות התהילה. הדקות שמקדשות את כל האמצעים. לא מדובר בתהילה שנושאיה מבקשים אותה אלא תהילה שהקהל צמא לה. גיבורי תרבות המחליפים אלו את אלו.

בעולם שבו אי אפשר להכין ספגטי בטלוויזיה מבלי שהטבח יספר על האוגר שמת לו בכיתה ד’, התקשורת והצופים זקוקים לדמויות מפתח זמניות. אנשים שיוכלו לומר את המובן מאליו, לספר את מה שכולם יודעים, להביע דעה גם כשאין.

גיבורת הרומן,  נופר שלֵו, שהופכת סלבריטאית בעל כורחה לא שונה מפליט הריאלטי המואשם באונס שלה. שניהם ברגים קטנים בתמסורת הבידור והזעזוע. ברגים שנשחקים מהר ומוחלפים מהר.

מסע הייסורים של הגיבורה במהלך הסיפור, לאחר שהצמידו לה את כותרת ‘הקורבן’, הוא מסע כפרה כמעט דתי.  במובן מסוים, בסיס העלילה של הספר ‘השקרנית והעיר’ מקביל למאורע המחולל של כפרה מאת איאן מקיואן. בשני הרומנים מקרה של הטרדה מינית (שלא באמת היתה הטרדה מינית) הופך לכדור שלג. בעוד מקיואן מדבר על כפרה של הגורל וההתמודדות של האדם הפשוט מול כוחות ההיסטוריה,  גונדר-גושן עוסקת בכפרה אחרת. כפרת הרייטינג. מעין כפרה מפלצתית שתופשת את מקומה של כפרת השואה. המסע לפולין המתואר בספר הוא מעין מסע שלא עומד בסימן הטראומה ההיסטורית, אלא מסע שעומד בסימן ההתבוססות בחוסר האונים מול כוחות הרשתות החברתיות.

גנבת השואה שלי

בספר מוצגת כמעט באגביות דמותה של קשישה הגונבת את זהותה של ניצולת שואה ומתחזה לה. מעין ‘טייטל’ שמפיח בישישה נופך של כבוד ויראה. מישהי שהשואה בשבילה היא כמו ניצחון בתוכנית ריאלטי עבור אדם אחר. קטע שהזכיר לי מאד את הספר ‘ערבים רוקדים’ של סייד קשוע (ולא ארחיב מפאת חשש לספוילרים)

בסיכומו של עניין לא מדובר על בספר על קמפיין ה-#METOO  או גורל פליטי הריאלטי, אלא ברומן על החברה בעידן הרייטינג הצמאה לזעזוע ולקהות. מבחר גדול של פרצופים, שמות וטעמים שניתן לחלץ מהם את הקל, הרווח והיומיומי.

השקרנית והעיר מאת: איילת גונדר-גושן, בעריכת שירה חדד, ספרי אחוזת בית 2018