‘העלמה מקזאן’ הוא ספר יוצא דופן מבחינתי. זה הספר הראשון של מאיה ערד שקראתי שקראתי.  בעקבות ‘העלמה מקזאן’ קראתי את כל שאר הספרים שהוציאה ולאחר מכן סיימתי את ה-‘בינג’ עם העלמה מקזאן. פתאום הבנתי את מאיה ערד כפי שמבינים מפה טופוגרפית של עיר הררית.

מאיה ערד היא נטע זר בספרות הישראלית. היא חוקרת ספרות, אקדמית, מתגוררת בארצות הברית.

ראוי לציין כי ערד היא גם  חוקרת של הפואטיקה הספרותית עצמה. כך למשל הוציאה את הספר  ‘מקום הטעם’  יחד עם רויאל נץ. במאמר ‘גבולות הפרוזה’ ערד ונץ סיווגו שורות של עמוס עוז, דוד גרוסמן ועמליה כהנה כרמון על פי המבנה התחבירי שלהם (גילוי נאות: לא הצלחתי לקרוא את המאמר, מדובר בטקסט אקדמי עם יותר מדי מילים לועזיות, ולי אין מספיק שכל).

רבות ורעות נכתב על הדמויות הסנוביות והמרוכזות בעצמן שערד מתברכת בהן. גיבורים אגואיסטים, שאפנתיים, אקדמיים קפוצי התחת. אבל כל זה רק מסווה. לאחר הקריאה השני ב-‘עלמה מקזאן’ הבנתי את הסיפור שמאיה ערד תמיד מספרת. הסיפור שמצוי מתחת לכל השכבות וההגנות.

לדמויות של ערד ישנן שכבות הגנה בדמות אופי צייקני או אנטיפתי. הדמויות הערדיות, חיות במגדלי שן של אקדמיה, מחקר, חשיבה נשגבת וספקנות מבורכת. אך עם זאת לכולם יש חסרים וחסכים. כולם נופלים בין הכסאות ולא מצליחים להכיל את האדם הגשמי במקביל לאיש המקצוע חמור הסבר.

במקרה של העלמה מקזאן הגיבורה הראשית מתגלה לראשונה בבשלותה, ואצל ערד כמו אצל ערד אין דבר יותר בשל מאשר פרי בוסר.

ג’יןן אוסטן פינת דובנוב

עידית, הגיבורה של ‘העלמה מקזאן’ היא קלישאה של הרווקה התל אביבית המלאה בעצמה.  לא מוכנה להתפשר על אף גבר, וממתינה לאביר על הסוס הלבן בעוד השעון הביולוגי שלה מתקתק את תקתוקיו האחרונים.

הנקודה המוכרת והבסיסית הזו, (המופיעה באינספור ספרים שמעולם לא הצלחתי לסיים) היא נקודת זינוק לדמות שמתחילה בתחתית המדרגה מבחינה תפישתית והולכת ונסוגה עם התקדמות העלילה. ככל שהיא מתבצרת בעמדה שלה, וככל שהיא לא מצליחה לגשר על הפער שבין המציאות לפנטזיות, כך היא מאבדת את עצמה יותר, הופכת לצדקנית יותר, אנטיפטית יותר, וכל דבר הופך ל-‘מגיע לי’.

כאן מגיעה התפנית בדמותו של מיכאל, הבחור הראשון והאחרון שעידית מוכנה להתרפס בפניו ולבקש את קרבתו.

כבר כאן? קחו עשר דקות להאזין לסיפור הקצר ‘המורה עופרה’

.

אין דבר יותר שלם מתינוק ‘פגום’.

סיפורה של עידית, גיבורת העלמה מקאזן התחיל כסיפור קצר בתוך הספר ‘אמן הסיפור הקצר’. סצינה בה אישה ישראלית נוסעת לעיר אומסק שברוסיה ומבקשת לאמץ תינוק מבית יתומים, אך למרבה החרדה מתברר כי מדובר בתינוק שלא נראה כאילו הרגע הוציאו אותו מתוך פרסומת לחיתולים.

בספר ‘העלמה מקזאן’, נקודת הבסיס של התינוק הבלתי משולם הופכת למעין חוויה מזככת שעוברת עידית. ברגע שקמלו הניסיונות למצוא גבר להקים איתו משפחה, מתחיל המירוץ לאימוץ ולהקמת משפחה.

לעומת הסיפור הקצר בספר ‘אמן הסיפור הקצר’, הספר ‘העלמה מקזאן’ מתרחש בעיר קאזן שברוסיה, בירת מחוז  טטרסטן. מקום שנשמע אקזוטי, עם קונוטציות  ג’ינגיס חאן. למעשה החיזיון הרומנטי הופך למראה עוועים של עיר אפופת יאוש במרכז רוסיה. עידית החולמת על הקמת משפחה נאלצת לבחור את ביתה מתוך אוסף של תינוקות מוכי גורל.

בביקורות רבות על הספר מתואר כיצד ערד הביאה את שני הגיבורים של הרומן למעין השוואה בין שתי תפישות של הגורל (סבודינה). האחת- מה שקורה במקרה והשניה הגורל שאותו אנחנו מנסים ליצור בעצמינו.

באופן אישי,  מצאתי בספר נדבכים נוספים. ערד מעמידה במרכז הרומן תפישה רחבה יותר, הקשורה להשוואת המציאות לפנטזיות, או פיכחון פנטזיות והניסיון להפוך אותן למציאות.

במקרה אחד נמצאת עידית המנסה למשטר המציאות במטרה ליישב אותה  עם הפנטזיות שלה: היא מנסה להפוך פעוט סורר לילד ממשפחת פון-טראפ , הגבר שבו היא מתאהבת דוחה אותה מעל פניו, דבר שלא מפריע לה לנסות לשנות אותו ולהתאים אותו לצריכה.

התפישה השניה היא תפישת הפיכחון, דמותו של מיכאל שהתפכח מהאשליות ונואש מהניסיון למצוא אישה טובה, צייתנית ויפה, ועל כן הוא הולך למצוא לעצמו כלה טאטרית, לא פחות מיואשת ממנו. אישה  שתסכים להיות לו רעייה למופת בתמורה לכרטיס טיסה חד כיווני לכל מקום שהוא לא רוסיה.

בסופו של דבר מפתה לומר כי כולם מפסידים, אבל לא זה העניין. תפיסות הגורל הן דבר שבני אדם המציאו במטרה לכפוף את המציאות לפנטזיה שלהם או להתקפל בעצמם מול המציאות.

העלמה מקזאן מאת מאיה ערד יצא לאור ע”י הוצאת חרגול, בשנת 2015