ביקורת על ההצגה ‘הילד חולם’, תאטרון הקאמרי והבימה 2018.

הילד חולם הוא המחזה הישראלי החשוב ביותר שאי פעם נכתב. פסגת היצירה של היוצר החשוב ביותר בעברית- חנוך לוין. צפיתי באינטרנט בגרסה הקודמת, בכמה מסגרות של נוער ומבוגרים צפיתי בחמישה עיבודים שונים, השתתפתי באופרה ‘הילד חולם’ שהציגה בוויסבאדן וכעת הגעתי לתאטרון הקאמרי כדי לצפות במחזה שיצא בגרסה חדשה.

עניין אותי  לראות איך עומרי ניצן מביים את אותו המחזה בפעם השניה בתוך שמונה שנים. עם זאת מדובר בשני מחזות שונים לחלוטין במקום ספינה אימתנית הנפרסת על פני כל הבמה, ישנה מיטה אחת קטנה שעליה הפליטים נתלים.  במקום לוליינים ורקדנים ישנם כמה חיילים עם ליפסטיק, במקום ילדים מתים מגואלים בדם וקבורים עד מותניהם בין קרשיי הבמה ראיתי כמה מבוגרים לבושים בתחתונים וגעטקס וגופיות.

רבע מאה לאחר שהועלה בפעם הראשונה והמחזה עדיין נותר רלוונטי. כאילו כל דור ודור קמים פליטים ונודדים ואנחנו צריכים להביט בהם בדומיה, לצפות בהם מתחננים ושבים אל מותם .

מצד אחד הבנתי שמעולם לא היו לי תחביבים ותמיד תיעלתי כל שעת פנאי כדי להפוך ‘ייעוד’ למציאות, אפילו את הפודקאסט שלי אני מגיש במטרה לצבור קהל ולהפוך אותו לרווחי. מצד שני הבנתי שתמיד אצטרך להסתכן בכך שחבלי ההגשמה עלולים להיות חבלי התליה. עשרות קאוצ’רים וסוכנויות היו עושקים אפילו את חנה רובינא אם היא היתה נולדת היום, ושי עגנון בוודאי היה מנסה להוציא קובץ סיפורים בהד-סטארט. זו הסיבה שבגלל בחרתי להמית את החלומות שלי על תאטרון בהמתת חסד. כמו שכורתים איבר נגוע, אכול נמק. זו הסיבה שבגללה בחרתי ללכת ללמוד תואר שני” (להמשך הקריאה)

בזכותה האהבה, והאישה שנולדה אליה 

נקודת המפתח של ההצגה היא  לדעתי, רותי אסארסאי אשר משחקת את ‘האישה שנולדה לאהבה’. אולי הדמות הנשית הנחשקת ביותר שניתן לבצע בעברית, יש בה תעצומות של נשיות, מיניות, רצחנות וסקרנות מעורבים אלו באלו, אך עם זאת רותי הגדילה לעשות כאשר הציגה בסוף ההצגה את האישה שנולדה לאהבה לאחר המלחמה, כאשר היא מדדה בשרעפי כאב, ללא פאה, עם שמלה מופשלת. מנסה להיאחז בפיסות התשוקות האחרונה שלה.

נעמה שטרית אשר שיחקה את הילד הביאה לבמה דמות שנעה בין תמימות מכמירת לב של הדמות של הילד אך מנגד הציגה סקסיות נשית שקשה למוסס. עם זאת, כאשר היא מתוודעת לילדים המתים בסוף המחזה- הם נראים כמון מבוגרים שמשחקים ילדים והיא נראית כמו ילד, ובכך למעשה מגדילה את הפער (שבימוי היה אמור לפתור).

דמות האם במחזה ניתם לאולה שור סלקטר. קשה לי לסווג את המשחק של אולה שור סלקטר שכן היא תמיד מצויינת, תמיד מאה אחוז, תמיד מרגשת ומצחיקה ומעוררת חמלה ואמפתיה. אין לה לאן להתעלות ואין לה לאן לרדת. במובן מסויים התפקיד מעיד על הקללה המיתולוגית או הברכה הפוסט מודרנית שנחה על ראשה של שור-סלקטר.  הנוכחות שלה, חיתוך הדיבור והעמידה על הבמה הם מעין ערך מוחלט שאי אפשר לפספס ואי אפשר להתעלות, אך מנגד היא גם לא מציגה את אותה הדמות ואת אותו ה-‘שטנץ’. היא תמיד מסקרנת ותמיד מביאה אותי על סיפוקי כצופה.

לצד השחקניות שציינתי אני רוצה להזכיר גם את  רוני מרחבי ואת נמרוד דגן.

מרחבי שהפליאה לשחק את טרייסי במחזמר ‘היירספריי’ עברה ב-‘ילד חולם’ לשורה האחורית של מי שנחשבים ה-‘ניצבים’ . עם זאת היא תמיד משכה את תשומת הלב והפוקס. כל משך המחזה היא היתה חלק מהמתרחש ולא ‘תפאורה’ או ‘עוד אישה על ספינת הפליטים’. אם היה צריך לתת את הכותרת ‘אין תפקידים קטנים, יש שחקנים קטנים’- רוני היתה הפרזנטורית.

גם נמרוד דגן אשר שיחק את הנוסע המשולהב והצליח לתפוס לעצמו מאין רגע פרטי בתוך הדרמה.