על ההיסטריה הישראלית בכל הנוגע לדיור אפשר לקשר ליאיר גרבוז שכתב- “הבית הוא השקעתנו ואנחנו שקועים בו. הבית הוא משכננו ולכן הוא ממושכן. הבית הוא עתידנו וירושת ילדינו ולכן מצבו של הבית תמיד טוב ממצבנו. לראייה: לבית יש עוזרת ולנו אין”.  התאטרון הישראלי מציג בפנינו במספר מקרים מחזות בהם השיפוץ משמש קו עלילתי או אספקט דימויי.

במחזה מאת בועז גאון :משפחת ישראלי  ישנו עיסוק רב שיפוץ של בית. אף על פי שזו איננה  העלילה העיקרית, זהו הרקע לסיפור, גם אם לא מדובר בתבנית ממשית עם התחלה אמצע וסוף- השיפוץ משקף את כל העלילה ומעניק לה נופך המעמיק את המשמעות, בזכות השיפוץ אנחנו מתוודעים לדימטרי בתור הישראלי החדש המבקש להיות מושרש יותר מאשר הערבים שחיו כאן בארץ מזה דורות. בזכות השיפוץ אנחנו מתוודעים למטאפורה של משפחת ישראלי המבקשת לבנות לגובה בעוד בפנים הכל נאכל ומתמוטט.

השיפוץ כאמור איננו תבנית עלילתית אך הוא עומד בניצב לעלילה וזו מתנהלת בהתאם לאווירת השיפוץ, הארעיות והשינוי ההולך  ומתחולל בצורה פיזית במרחב האינטימי ביותר השייך לאדם- ביתו.

מחזה נוסף שבו עומד שיפוץ ברקע עלה בשנת 2001 בתאטרון הקאמרי- “אישה בעל בית” מאת שמואל הספרי מתאר עלילה בה עומד שיפוץ הבית כרגע לריב בין נאווה לבין בעלה יואל. נאווה רכשה את בית הוריו של יואל בעלה מכספי השילומים של משפחתה ניצולת השואה. יואל מסרב לשיפוץ הבית בו גדל ונאווה מעוניינת להפוך את הבית לפונקציונלי ונוח יותר (לדוגמא- קיר תמך בכניסה לבית שאמור לעצור הפצצות של מטוסים איטלקיים- עמ’ 48). ברקע לסיפור השיפוץ, גם ב”אישה בעל בית” מופיעה מציאות הפיגועים שלא פסחה גם על בית משפחת ‘בן אפרים’, ובנה של נאווה מנישואיה הראשונים נרצח בפיגוע בדיזינגוף סנטר בזמן שיואל התרשל בהשגחה עליו..

האלגוריה הבימתית בין השיפוץ של הבית לבין המצב של הדמויות והמצב של החברה קיבל ביטוי מעניין מאד אצל פרופ’ אלי רוזיק בספרו- ‘שפת התאטרון’. אלי מתאר את האלגוריה הבימתי ככזו “שכל המתארים הליטראליים הוחלפו על ידי מתארים מטאפוריים, עד לשיתים קשה “לנחש מה בא הטקסט האלגורי לתאר. עם זאת אין התיחלוף (סובסטיטוציה)  מבטל את מושא התיאור, העולם הבידיוני למשל, ואת העובדה שהטקסט האליגורי מתאר אותו. תפקידו של הצופה במקרה זה הוא לשער מהו המתואר המובלע ולשחזר את מערכת היחסים כמתבקש ממבנה המטאפורה, כאילו כל המרכיבים היו קיימים במפורש בטקסט”.[1]

הן במחזה ‘אישה, בעל בית’ והן ב’משפחת ישראלי’ ישנה אלגוריה רבת משמעות בעל הנוגע לתרבות הבנייה והשיפוצים.

בעוד ‘אישה בעל בית’ המציג את המורכבות הישראלית בעידן הפיגועים על ידי דרמה ריאלסטית נוקבת, ב”משפחת ישראלי” מוצגת ביקורת שונה במקצת (היחס לערבים, למזרחיים ומיעוטים אחרים בארץ). בשני המקרים שיפוץ הבית הפיזי מהדהד את התפרקות הבית.

[1] אלי רוזיק. שפת התאטרון עמ’ 102