דמות הקיצוני הנבער בתרבות הישראלית

בישראל שודר מערכון בתוכנית “ניקוי ראש” המגלם גרסה ישראלית לארצ’י בנקר בגילומו של טוביה צפיר  בשנות התשעים עלתה לשידור הסדרה ‘איצ’ה’ מעין גרסה חדשה ומקומית לאיצ’ה.[2]

כמו כן דמויות גסות וגזעניות כדוגמת סימה ישראלי ניתן למצוא באופן לא מבוטל בתאטרון הישראלי- כמו למשל דמותו של יעקב חבויניק במחזה “הבדלה”המתגאה בכך שבזז בתי ערבים בזמן מלחמת השחרור מכיוון שהם עשו אותו הדבר.

במחזה ‘משפחת ישראלי’ מאת בועז גאון (2003 תאטרון חיפה)  מוצגת משפחה אשר מגלה כי החבר החדש של הבת הוא ערבי. כתגובה לכך מתרחשת פארסה בימתית המוציאה את המרצע מן השק ומגחיכה את כל רחבי הקשת הפוליטית. הקיצונית הנבערת במחזה היא האם- סימה. זו האחרונה אחראית  למרבית ה’טעויות’ ההופכות את המצבים לקומדיה. היא זו ששולחת את ג’ו לרגל אחרי הזוג, היא זו ששופכת על דאוד מרק, היא זו שמפתה את דימטרי ‘לסגור חשבון’. בתרבות הישראלית ישנו ייצוג לא מועט לסוג כזה של דמויות.   סימה מזכירה בצורה די בולטת את דמותו של ‘ארצ’י בנקר’ כוכב תוכנית הטלוויזיה ‘הכל נשאר במשפחה’ המספרת על משפחה אמריקאית חשוכה בארצות הברית. ארצ’י היה בו זמנית הדמות האהובה ביותר והשנואה ביותר על המסך, וללא ספק היה האבטיפוס לדמויות רבות שעוד יבואו. דמותו הראתה לאמריקני הממוצע מי הוא באמת, בלי פילטרים. הוא היה יכול להזדהות איתה – להבין את פחדיה וחששותיה, אך גם להסתייג מהתנהגותה הוולגרית. [1] סימה ישראלי היא הדוגמא המושלמת לישראלי הטופח לעצמו על השכם לא מבחין במגבלותיו ובטיפשותו.

דמותה של סימה אומנם מוקצנת וחד מיימדית, היא לא עוברת שום התפתחות ונותרת בסוף המחזה כשהייתה בתחילתו, אך עדיין ניתן לחלץ את האנושי מתוך הפלקט המוצג במחזה ולהקביל את דמותה של סימה לדמותה של טוני בית אריה ב”רכוש נטוש” המנסה לשמר את ביתה העומד על טילו ולא למכור אותו בעבור כסף שיוציא אותם מהישוב המתפורר. במחזותיו של מיטלפונקט כמו “עיר הנפט”,” אם הבית”, “מדריך למטייל בוורשה” וכדומה מציגים קו דמות משיק המציג אם המבקשת לשמור על גוזליה בזמן שהכל מתפרק מסביב.

דמות השמאלנית הקיצונית

בניגוד לדמות של הקיצוני הנבער ניתן למצוא במקרים אחרים גם דמות של שמאלנים קיצוניי, בעיקר שמלאניות . הדבר מתאפניין בעיקר במחזות של עדנה מז”יא. כך למשל במחזה ‘המורדים’ מוצגת דמותה של מיכאלה הבוגרת המכריזה- “אני לא רוצה לעמוד שם כמו מפגרת עם חולצה לבנה, אני לא רוצה להשתתף ב”טקס חלוקת הבגרות הראשון אחרי הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים”. ואני לא רוצה לחגוג על שיקופיות של ערבים בלי נעליים, וטנקים שרופים, ורבין מחכה לנאצר. ואתם לא מוכנים לשמוע כי אתם נעולים בתוך החרותניקיות הדפוקה שלכם. כי בשבילכם החלום התגשם, ולא אכפת לכם אם זה על גופות של אחרים. באיזה זכות בכלל אתם חולמים על ארץ של מישהו אחר?”  [3]
במחזה “סיפור משפחתי” (שהוצג לאחר מכן בתור “רומן משפחתי”) מוצגת הדמות של הבת אנשוקה. אנושקה אשר נולדה בגרמניה ועלתה לארץ בעל כורחה עם עליית הנאצים הופכת לקומוניסטית קיצונית ואף עוברת לנובו סיביר כאשר היא משאירה את בתה למשמורת אצל אימה.

במחזה אריסטוקרטים מוצגת דמותה של דבי בן כנען  בתה של הגר בן כנען. דבי בתו של קצין בצבא ההופך לשר בממשלה הופכת לשמאלנית קיצונית ומשתתפת במשט פליטים  לעזה (בתחילת שנות השבעים).

“במשך שש שנים אתם יושבים עשרים קילומטר מעם כבוש, שהפכתם לחוטבי עצים ושואבי מים ואתם בהלם שבחוצפתם גם הם רוצים להיות עם חופשי בארצו. אז עשיתי את מה שעשיתי כדי שישימו לב אליהם, שיקשיבו להם, שיכירו בהם (…) אבל כשההיסטוריה תחליף דף המדינה שלך תשלם על ההכחשה שלה ועל היוהרה שלה!!” [4]

אלו שלוש דמויות המהדהדות את דמותה של מרגלית ואת השימוש בשיח השמאל על מנת למרוד בהורים שכנראה לא היו מספיק קשובים ולא מספיק איכפתיים. הן למיכאלה (שהוריה נישאו בנישואי תועלת למטרת השגת סרטיפיקט לדרום אפריקה), הן לאנושקה (שנעקרה ממולדתה לארץ מדברית, כשלאחר מכן אביה נוטש אותה) והן לדבי (בן של קצין בצבא האחראי להתאבדות אחיו הצעיר וההמוסקסואל) והן למרגלית- בת של אם שתלטנית וצרת אופקים ובעל המכור לחדשות הנעדר מביתו רבות בשל עבודתו בשב”כ- כל אותן בנות מצאו את מפלטן במרד הנושא את דגל פלסטין.

[1] זוהר ישראל. ידיעות אחרונות. 22.02.04

[2] באיצ’ה כיכבו ספי ריבלין ועליזה רוזן בתור ההורים, כאשר במערכון של ‘ניקוי ראש’ גילמו את הזוג הצעיר.

[3] מתוך- ‘המורדים’- עדנה מזי”א

[4] מתוך ה’אריסטוקרטים עדנה מזי”א’