סיפור קצר המסופר מנקודת ראותו של ילד בן תשע המתמודד עם תסמונת האונה הימנית.

‘המורה עופרה’ מאת מור דיעי חנני. קריינות: עודד יחזקאל. הקלטת הסיפור בוצעה במסגרת שיתוף פעולה בין הספריה המרכזית לעיוורים,כבדי ראיה ומוגבלים לבין החינוכית.

הסיפור המלא

שלוש נקישות על דופן ארונית הקיר עצרו אותי באמצע ביס מהפיתה¯עם¯שוקולד.
דווקא כשנגסתי בחתיכה שוקולדית במיוחד.
שתקתי. שמעתי קול קורא בשמי ומשיכה של דלת הארונית הכניסה פנימה קרן אור קלה שהאירה את פניי. הדלת נחסמה בעזרת החבל שקשרתי בפנים כדי למנוע מגנבים לפרוץ פנימה כשאני יושב בהפסקות.
“אתה תחנק” נשמע קולה של עופרה המחנכת.
” מה זה מפריע לך?” השבתי והמורה השתקתה. צלילים קלים של רגליים מתרחקות גרמו לי להאמין לרגע שגירשתי אותה. במשך כמעט שבוע העברתי את כל ההפסקות בארונית הקיר וזה לא הפריע לאף מורה.
כמעט שבוע שישבתי בדממה, שיננתי בראש את המילים מהסרט ‘הלהקה’ כדי שבעוד שבוע כשיסיימו לתקן את המחשב- אוכל לכתוב את כל השורות של כל הדמויות, ולהדפיס לעצמי עותק בתיקיה חצי שקופה.
אפילו הצלחתי להשלים מהדמיון את הזמן באמצע הסרט כשהוידאו אכל בטעות את הקלטת, ואבא היה צריך ללכת לקחת מברג מהשכן, לשחרר את הברגים ולהוציא את החלק שנתקע.
בביס לפני האחרון של הפיתה¯עם¯שוקולד, בדיוק כשניסיתי להיזכר בשורה של טוביה צפיר, שמעתי את הקול של אלכס מהפינת חי ושל רינה המורה לאומנות.
הם ניסו לפתוח את הדלת ולשחרר את הקשר נגד גנבים.
“רגע, לא בכוח” אמרה רינה, וניגשה לארונית. “אתה יכול לומר לי למה אתה רוצה להיות סגור בפנים?”
“כי אני כאן”.
” את זה הבנתי, קיבלתי דיווח שאתה נכנס לתוך הארונית בהפסקות, חשבתי אולי שנדבר על זה, מה אתה אומר”.
” את לא רוצה לדבר על זה, את לא רוצה שאשב בארונית”.
“חבל שאתה תהיה סגור כאן, יש יום יפה בחוץ, אתה יכול לצאת לשחק עם החברים שלך! יש הפסקה פעילה ומחלקים שלוקים”.
” סוכר זה לא בריא” אמרתי וקיוותי שהיא לא תריח את המ֮מרח שוקולד ותגלה ששיקרתי.
שוב נשמעה שתיקה לרגע ואחריה עקבות של דיון רחוק, כנראה מחוץ לכיתה. הקול העבה של אלכס נשמע חזק יותר, הוא אמר שאין לו זמן והוא רוצה לחתוך את החבל וללכת.
לעומת המורות בבית הספר, את אלכס מהפינת חי הכי קשה להבין. הוא היה הראשון שהציע שאקבל חיה אישית בפינת חי. למרות שילדים בכיתה ד’ יכולים לקבל את החיה הראשונה- אוגר, אני קיבלתי בכיתה ג’ ארנב. הוא אמר שאני טוב עם חיות ושזה אולי יוכל לעזור לי להיות יותר חברותי.
מאז תחילת השנה ביליתי את ההפסקות הגדולות עם סנדוקן הארנב הלבן שלי, מאכיל אותו ומשחרר אותו בערוגת הדשא עם הגדרה הירוקה.
יום אחד ישבתי בשיעור חופשי עם סנדוקן וסיפרתי לו בסוד שאני רוצה לחסוך דמי כיס כדי לקנות שעון עם מחשבון סודי. ברקע שמעתי את אלכס מלמד שיעור טבע את הילדים מכיתה ז’.
הוא סיפר להם על החמוסים. חיות שנראות כמו שילוב בין רוגלעך לנקניקיה, עם ריח של כפות רגליים. אלכס סיפר להם שבטבע החמוסים צדים חיות קטנות ובפינת חי הם אוכלים בונזו. הוא גם אמר שהחמוסים הן חיות מהירות מאד.
למחרת ראיתי בפינה של הפיקניק את הילדים מכיתה ו’ שקיבלו חמוס בתור חיה אישית. בדרך לקחתי את סנדוקן מהכלוב הסברתי להם את מה שאלכס אמר באותו שיעור טבע.
אחד הילדים אמר שהחמוס שלו יותר מהיר מהארנב שלי ואני אמרתי לו שהוא בטח טועה. שני ילדים אחרים רצו שנתערב על ארטיק מהקפיטריה.
לקחנו את החמוס ואת סאנדוקן למחסן. במקום שבו יש שביל ארוך וישר של חציר משני הצדדים. בצד אחד הנחנו את סאנדוקן והחמוס ובצד השני הנחנו להם חסה ובונזו.
כשאלכס ניקה את שאריות הדם של סאנדוקן הילדים מכיתה ו’ הסבירו לו שזה היה הרעיון שלי ומאז הוא כועס עליי. אבל אם הוא כל כך כועס עליי למה הוא לא רוצה שאשב בשקט בארונית!.
–

רינה, המורה לאומנות עצרה את אלכס וביקשה שישאיר אצלה את כלי העבודה. היא חזרה אליי וניסתה לשכנע אותי לצאת לשחק איתה בהפסקה הפעילה. רק היא ואני.
“אני לא רוצה שתשב כל ההפסקה בכיתה בתוך ארונית”.
“אבל את הארונית במסדרון סגרו ביום שני!”.
” אני לא רוצה שתשב בשום ארונית. מה לא ברור?” הקול שלה היה כל כך חזק עד כדי כך שהוא חדר אפילו לתוך את שכבת העץ ונשמע כאילו היא עומדת מולי.
לא הבנתי אם היא מתכוונת ברצינות. שום דבר לא היה בקשר אליה.
אחרי חגי תשרי היא החליטה שהשנה כל אחד יבחר לו אמן מפורסם לפרויקט אישי שנציג בחנוכה.
רינה אפילו הזהירה אותנו שאת עבודת מחצית השנה אנחנו צריכים להגיש לבד בלי עזרה ובלי להעתיק מילה במילה מאנציקלופדית אביב שהיתה לנו בכיתה.
היא נתנה לי לעבוד על מיכאלאנג’לו. החלטתי לסכם עליו מתוך האינציקלופדיה העברית שהיתה אצל סבא שלי בבית. באינציקלופדיה כתבו שהוא היה אמן מהרנסאס, שצייר ציורים של עירום אחרי שבמשך מאות שנים ציירו רק ציורים דתיים כמו שיש בבתי כנסיות.
לא הבנתי על איזה ציורים בבתי כנסיות הם מדברים. בבית כנסת שלנו לא היו שום ציורים ולא באף בית כנסת אחר בשכונה, וגם לא בבית כנסת בטבריה שדוד אברהם מתפלל בו.
את רוב העבודה העתקתי מהאנציקלופדיה החזותית לאומנות. היה כתוב שם שמיכאלנג’לו צייר ציורים ענקיים שתלו אותם על התקרה של הכנסיה ברומא ועד היום מגיעים לשם המון תיירים.
בשיעור אומנות בשבוע לאחר מכן רינה חילקה לכולם גליונות גדולים כדי שנתחיל לעבוד על העבודות שלנו. הייתי מאד מנומס וחילקתי עם הילדים האחרים את הצבעי פנדה החדשים שקיבלתי. אפילו לא היה לי אכפת שקרעו את הנייר מהצדדים.
חשבתי על הציור שארצה לצייר. אבל היתי צריך דף גדול יותר מהחצי גליון שקיבלתי.
אז לקחתי קרטון ביצוע מהמגירה הגדולה. חיברתי שני שולחנות וציירתי תמונה ענקית של אישה עירומה עם ישבן גדול ופטמות אדומות כמו שראו באנציקלופדיה לאומנות החזותית.
רינה צעקה, והילדים צחקו. ניסיתי להסביר שלא התכוונתי לקחת קרטון ביצוע בלי רשות
ושחצי גליון לא התאים לציורים של מיכאלנג’לו.
כשקראו להורים שלי לשיחה, אבא שלי שאל אותי למה אני חייב לעשות דווקא ואני ביקשתי לשלם על הקרטון ביצוע מדמי הכיס. אפילו ביקשתי ממנו שיקנה שניים, אחד לבית הספר במקום הקרטון שהרסתי להם, ואחד אקנה לעצמי. אצייר ציור ענק של שמשון הגיבור בעירום ואז נוכל לתלות אותו על התקרה של הבית כנסת כמו שעשה מיכאלנג’לו, וככה גם יבואו אלינו המון תיירים. הוא נתן לי סטירה. אחרי שלושה ימים סבא נחמן הגיע לבקר אותנו מנתניה. אבא סיפר לו על הציור, וסבא נחמן צחק. הם דיברו ברומנית חצי שעה ואז אבא שלי אמר לי שהוא מצטער. הוא אפילו הבטיח לקנות לי גלימה מקטיפה אמיתית לתחפושת של אחשוורוש לפורים.
לא רציתי להתחפש לאחשוורוש אבל קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה של פורים בחוג דרמה אז החלטתי שאם קיבלתי את התפקיד הכי טוב אז אבוא עם התחפושת הטובה ביותר.
מנשה המורה לדרמה היה פעם שחקן בסרטים. הוא אמר שאפילו ראו אותו למשך כמה שניות בסרט ‘הלהקה’. לא מצאתי אותו בסרט, אולי זה היה בקטע שנתקע באמצע כשהוידאו אכל את הקלטת.
הרגשתי שאני גאה לשחק את המלך מול כל הילדים האחרים שיהיו הנתינים שלי. לא רציתי שהם יקיימו את כל המצוות שלי וישתחוו לפני. רציתי להיות אחשוורוש כדי שהם יזכרו אחרי פורים שאני קצת מלך ואז כבר לא יבחרו אותי אחרון במשחקים.

מנשה הביא איתו מחזה על אחשוורוש שהוא הציג פעם. המורה רינה ציירה את התפאורה, ואלכס מהפינת חי היה אחראי להביא איתו חמור שעליו מרדכי היהודי ירכב בסוף.
גם אלכס שיחק פעם את אחשוורוש במרכז קליטה כשעלה לארץ.
בכל פעם שהגיעו לשורות שלי עצרו אותי ונתנו לי עצות. מנשה רצה שאעשה מבטא פרסי, אלכס רצה שישמעו כל אות וכל הברה כמו שלימדו אותו במרכז קליטה. המורה רינה רצתה שאשחק את אחשוורוש כמו איש חשוב, כדי שזה יתאים לגלימה מקטיפה ולתפאורה היפה שציירה.
לא הבנתי מה הם רצו. רינה עצרה אותי פעם אחת והציאה את המכחול מתוך כוס עם דבק ואמרה לי- ‘תחשוב שיש לך שרביט’. מנשה רמה שאהיה טיפש ואני לא הבנתי איך מלך שמולך על חצי עולם יכול להיות טיפש. חשבתי שהוא היה עמוס כל כך בעבודה שהוא היה חייב יועץ ובגלל זה הוא נתן להמן להחליט הרבה החלטות. אבל בסופו של דבר הוא הודה בכך שהוא טעה.
מנשה עצר אותי בכל פעם שניסיתי להסביר את העמדה שלי וחזר על השורות במבטא פרסי.
בסופו של דבר החיקויים של מנשה של מנשה כל כך הצחיקו את כולם, עד שהוחלט שהוא יבצע אותו במקומי, ואני אקבל את התפקיד של ויזתא.
הגבתי כמו שמגיבים תמיד כשלוקחים ממישהו את התפקיד, צעקתי עליהם שזה הסולו שלי. כעסתי והכעס הצחיק את הילדים. אחרי כמה דקות של ריב כעסתי פחות אבל גם הצחוק נחלש.
הבנתי שהתגובה שלי מצחיקה אותם, ושאני יכול לשלוט בצחוק שלהם כמו שמנצח שולט על תזמורת. הם צחקו כשהרמתי את הקול והשתתקו כשהשתתקתי. אחרי עוד כמה דקות של ריב עם מנשה הם פחות צחקו ואני לא ידעתי מה לעשות. זכרתי שבתמונה הבאה בסרט ‘הלהקה’ רואים את המפקד שופך על עצמו לבן, אבל לא היה שם לבן. רק דבק פלסטיק שהיה מאד דומה. עכשיו כולם צחקו בקול ממש חזק, צחקו יותר חזק מכפי שצחקו מהחיקויים של מנשה.
–
המחנכת שלי עופרה רצתה לפצות אותי אחרי שלקחו לי את התפקיד. היא הציעה שאקבל לידי את שיעור החברה באותו יום שישי. היא ביקשה שאכין פעילות.
הכנתי שיעור על תאטרון הבובות ופעילות יצירה. אפילו הבאתי כמה מדבקות וחתיכות של בריסטולים ובדים ישנים כדי שנכין בובות בעצמינו.
סיפרתי על תאטרון הבובות ועל תיבות הנגינה, ואפילו על הכייסים שהיו גונבים מאנשים שישבו בקהל. המורה עופרה זירזה אותי לסיים. ניסיתי להסביר לה שאני חייב לסיים את ההסברים כדי להתחיל בפעילות, והיא התעלמה, פיזרה את חומרי היצירה והראתה לילדים איך משפדים את חתיכות הקלקר ומחברים להם ידיים ממנקיי מקטרות. הילדים הכינו בובות והציגו אחד עם השנים הצגות מטופשות. שני ילדים המחיזו את הפאורנג’ר הכחול נלחם בריטה המכשפה הרעה. ניסיתי להסביר להם שפעם לא היו פאורינג’רס והם לא הקשיבו לי. שתי ילדות התבלבלו וניסו להכין ראש גדול מדי על חצי שיפוד.
ניסיתי להראות להם איך אמור להראות תאטרון הבובות. לא היה לי שום דבר אחר מלבד ארונית הקיר הריקה. נכנסתי פנימה, סגרתי אחרי את הדלתות התחתונות ופתחתי את העליונות והדגמתי להם איך תאטרון כזה נראה באמת.
שתי הבנות שהכינו את הבובות על חצי השיפוד קראו אחריי ‘תודה רבה!’ ו- ‘תישאר שם’. אחר כך בנות אחרות סגרו את הדלתות העליונות, וכמה ילדים נשענו על הדלתות התחתונות מבחוץ. כולם צחקו וצהלו כאילו מישהו חגג יומהולדת.
מהכיתה השניה נכנסה המורה וביקשה את שנהיה יותר בשקט. עופרה המחנכת השיבה לה בצחוק ש-‘יש כוכב חדש בכיתה והילדים נורא מתרגשים’.
גם אני מאד התרגשתי. כשהיה צלצול וכולם יצאו מהכיתה נשארתי בארונית. השתרר פתאום שקט נעים כמו ששוכבים במיטה בשבת בבוקר, או הופכים בספר דף. בלי רעש חזק, אור בוהק וריח של ביסלי.

בשיעור אחר כך היה שיעור היסטוריה, והמורה סיפרה על המעפילים שהגיעו לארץ אחרי השואה, ובזכותם יש לנו מדינה חזקה שבקרוב תחגוג יובל. הכל בזכות המעפילים שנלחמו כדי שלא תהיה שוב שואה לעולם
אמרתי לה שזה לא נכון כי בעיתון קראתי על האנשים שמתים בבוסניה במחנות, אז יש עוד פעם שואה, והילדים בכיתה הגיבו בקריאות ובהתנשפויות.
אחת הילדות שאלה למה עזבתי את הארונית, וכמה בנות הצטרפו אליה ושאלו גם הן את אותה השאלה. בהפסקה לאחר מכן כבר חזרתי לארונית.
” זאת פינת השקט שלך?” שאלה אחד הילדות.
” כשהוא בפנים, לנו יש פינת שקט” השיבה לה ילדה אחרת ושתיהן צחקו.

–
מספריים גדולות חתכו את החבל שאיתו סגרתי את הארונית מבפנים כדי שלא יבואו גנבים. רינה משכה אותי החוצה והמחנכת עופרה נכנסה פנימה כדי לפרום את החלק הפנימי שקשרתי בדלתות של החלק העליון של הארונית הנטושה. מהחדר השני הגיע השרת עם מפתח שנעל את הארונית.
“הוא יצא” עופרה קראה למורה שכנראה עמדה מחוץ לדלת וציפתה לשמוע מה קורה עם מאמצי החילוץ. עופרה צעקה לה שהיא תחליף את המורה לטבע שיוצאת לחופשת לידה.
לאחר מכן היא חזרה לכיתה, לקחה את התיקה. עמדה לצאת מהכיתה, הסתובבה לעברי, ונגישה בשלושה צעדים מהירים כדי לקחת את זוג המספריים.
“אם היית שוכחת אותם הוא היה עושה לך שואה!” קראה רינה בצחוק ויצאה מהכיתה אחריה.