בין ברזיל לעמק המומינים, בין אם הספר כתוב על דף, מוקלט בMP3 או מוצג בקינדל- רוני גלבפיש היא תולעת רצינית! בעיקר מכיוון שהיא למדה באותו תיכון עם כותב שורות אלו- אשל הנשיא. (כלומר, למדה כמה שנים לפניו). קרדיט לצלמת אליסיה שחף.

לאיזה שפה חוץ מאנגלית היית רוצה שיתרגמו אותך (ולמה)

בשנתיים האחרונות החלום שיתרגמו אותי התפוגג לגמרי. אני לא לגמרי יודעת למה, אבל נהייתי מרוכזת מאוד בתהליך הכתיבה והרבה פחות בהוצאה לאור. ובכל זאת, הייתי שמחה אם היו מתרגמים לפחות סיפור אחד שלי לפורטוגזית, השפה המדוברת בברזיל. יש לי משפחה ענפה בפורטו אלגרי, סאו פאולו וריו, והייתי שמחה לשלוח להם סיפור.

מה הספר האחרון שקראת?

הרמאית הישרה של טובה ינסון, שהוא כמעט הפוך מהמומינים טובי הלב שלה. נדמה לי שינסון מנסה לבחון את האפשרות מה קורה אם הרוע, או המעשה הרע, נובע ממניעים טובים. זה ספר קפוא ועדין, שהדמויות בו נשארות מסתוריות גם כשיודעים עליהן לא מעט. המהלך שלו, פנימי וחיצוני, מאופיין באיזה מקצב אחר של עולם שאי אפשר לצאת בו מהבית כמעט מרוב שלג ויש בו כפר שלם עם מכונית אחת, אשה עשירה אחת וגיבורה קשוחה ומוזרה שהיפנטה אותי לגמרי.

איזה ספר קראת הכי הרבה פעמים?

כשהייתי ילדה הייתי קוראת שוב ושוב את הספרים שאהבתי – האסופית, נשים קטנות ואורה הכפולה. בשנים האחרונות אני כמעט לא חוזרת לאותו ספר שוב, מלבד המחברת הגדולה של אגוטה קריסטוף. כבר כמה שנים אני מנסה לפענח איך עושים את הקסם הזה, ספר שהוא לכאורה מרושע וקר, ובכל זאת בסופו מתמלאים בחמלה עדינה.

מצד אחד הבנתי שמעולם לא היו לי תחביבים ותמיד תיעלתי כל שעת פנאי כדי להפוך ‘ייעוד’ למציאות, אפילו את הפודקאסט שלי אני מגיש במטרה לצבור קהל ולהפוך אותו לרווחי. מצד שני הבנתי שתמיד אצטרך להסתכן בכך שחבלי ההגשמה עלולים להיות חבלי התליה. עשרות קאוצ’רים וסוכנויות היו עושקים אפילו את חנה רובינא אם היא היתה נולדת היום, ושי עגנון בוודאי היה מנסה להוציא קובץ סיפורים בהד-סטארט. זו הסיבה שבגלל בחרתי להמית את החלומות שלי על תאטרון בהמתת חסד. כמו שכורתים איבר נגוע, אכול נמק. זו הסיבה שבגללה בחרתי ללכת ללמוד תואר שני” (להמשך הקריאה)

איזה סופר למבוגרים היית רוצה שיכתוב גם לילדים?

קצת מאוחר מדי, אבל אברהם הפנר המנוח היה איש כל כך מקורי ומרתק שהייתי רוצה לקרוא ספר ילדים שלו.

איך את מעדיפה לקרוא? קינדל? ספר קולי? ספר נייר?

ממש לא אכפת לי. הייתי רומנטיקנית של ספרי נייר זמן מה, אבל באחת הנסיעות לחו”ל התאכזבתי מכמה ספרים שלקחתי ומתוך ייאוש קניתי ספר דיגיטלי. לא היה קל להתרגל, אבל מאז שזה קרה, אני קוראת ספרים בכל דרך אפשרית. בשנתיים האחרונות התחלתי לשמוע ספרים קוליים בריצות ובנסיעות וגם את זה אני ממש אוהבת כיום. בסופו של דבר, העניין הוא הסיפור, לא הנייר.

איך שלא תקראו את זה- בעברית זה נשמע יותר טוב! 

האם יש לך המלצה על ספר ביכורים מעניין מהשנים האחרונות?

מאוד מאוד אהבתי את “החקלאי” של רגב הרוש. הספר נפתח בתיאור פיוטי של השעה חמש לפנות בוקר בשדה –  השעה האהובה עלי במקום האהוב עלי – ומשם זה רק הולך ומשתפר. הסיפור סובב סביב הזוגיות הבשלה והקצת עייפה של יעלי ואלעד, ועל ההורות המאתגרת שלהם. בעומק שלו הוא עוסק במאבק בפירוק ובבדידות, ובכל זאת הוא מלא אופטימיות ואהבת האדם והחיים.

הספר השני שאני רוצה להמליץ עליו יצא רק עכשיו, והזדמן לי למזלי לקרוא אותו במסגרת עבודה. “ארץ עיר ילדה”, של אביגיל קנטורוביץ’ הוא מסע בין דורות שמעז לגעת בבפוטנציאל האלים רגשית של ההורות, בוחן בכנות את ההשלכות, ומתבונן בקפדנות כירורגית באופן שבו ההריון והלידה משנים אותנו. הוא כתוב נפלא, מבכה ומצחיק ומומלץ מאוד.

.

מה הזיכרון המעניין ביותר שלך מאשל הנשיא (בית הספר שגם אני למדתי בו)

הייתי כנראה התלמידה הכי גרועה באשל בשנתיים שהייתי שם. הראש שלי לא היה פנוי ללימודים בשום אופן. אבל את העבודה החקלאית אהבתי מאוד. המדריך בדיר, רימון, היה איש חמוד ומלא אהבה וסבלנות ואצלו היו לי ציונים מעולים. אם רק הייתי יכולה לעבוד כל יום, ולא רק בימי שלישי.

את השנה השנייה שלי באשל הנשיא סיימתי עם שמונה שליליים בתעודה, והושלכתי מבית הספר. אפילו כתבתי על זה סיפור פעם, מזמן. הוא לא לגמרי אמיתי, אבל יש בו אמת על המקום והזמן ההם.