הסרט ‘אין בתולות בקריות’ נבחר לפתוח את פסטיבל סרטי הנשים בסנימטק. עם זאת, לא בטוח שזה בהכרח הסרט המתאים למאורע שכזה. בעיקר בגלל יומרות לא ממומשות.

נערה מרדנית, פריפריה, אם חד הורית עם עסק כושל. עד כה יש לנו בסיס למחזה של הלל מיטלפונקט. הפעם מדובר בתסריטאית והבמאית קרן בן רפאל שהחליטה לקחת אותנו לקריית ים על סיפה של שנת בחירות

 העלילה מתארת כיצד ידיעת ‘פייק ניוז’ חסרת בסיס על בתולת ים- גורמת לעיר להתמלא בתיירים ולהפיח תקווה ברצועת חוף שוממת ובתושביה המנומנמים.

הדבר הראשון שקפץ לי לתודעה כשצפיתי בסרט היו הסיפורים של גוגול על העיירות הנידחות ב-‘רביזור’ ו-‘נפשות מתות’. כולם חצי שיכורים, מלאים בחשיבות עצמית ופרובינציאליים. בהמשך הסרט התקשיתי להתעלם מהזחות כמעט דידיקטיות של העלילה.

הבעיה העיקרית בסרט היא שלא קורה בו כלום. הניסיון העיקרי הוא ליצור מעין ‘כלומיות רוסית’ אבל זה לא מצליח ונופל בין הכסאות. לא ברור האם זה  סיפור התבגרות או סיפור על התבגרות. אפילו עקיצות המדוזה החוזרות כמוטיב חוזר בעלילה לא הצליחו להגיע אליי, ובמשך רוב הזמן ישבתי מהורהר בכסא וניסיתי להבין מה קורה כאן.

לצד הקטעים הבלתי מובנים בסרט היו חלקים שצעקו לשמיים מבחינת ההקבלות לעולם המציאות שלנו. היה ברור מאליו שצ’יפי שהוא לחלוטין רועי צ’יקי ארד, וזרם השתן הקולח על גבו היה מעין סימבוליות של הפריפריה שמשתינה על המרכז. 

היה ברור לי לחלוטין שהגשם  ומזג האוויר הקודר באוגוסט ניסה להשליך על סערה אחרת, סערה נפשית.  מנגד יבגניה דודינה המשוכפלת כמעט גרמה לי להאמין שמדובר בסרט אקספרסיוניסטי ומנותק מהמציאות, אבל זה היה הרמז היחיד שהתחבר במעין חוסר קוהרנטיות למסקנה אחת שלא הצלחתי להסיק. 

אין בתולות בקריות. ישראל, צרפת, בלגיה 2018 | 90 דקות |