איזה רוח רפאים רודפת אחרי עמר לחמנוביץ ( עורך מדור הספרים של “ישראל היום”) וכיצד חוקר ממלכת אשור יכול להקל על נדודי השינה שלו?
מה אנחנו לא יודעים עלייך?
אני משער שלא מעט דברים. בהקשר המקצועי? אולי שהתחלתי את דרכי בעיתונות במדור הספורט, שבכל מערכת עיתון הוא בית הספר הטוב ביותר לעריכה. לחץ הדד-ליין במשחקים מכריעים, השנינות ההכרחית לכותרות שקוטלות מאמנים ושחקנים, והאוניברסליות שטבועה בספורט – כל אלה מייצרים, לדעתי, כותבים ועורכים טובים.
איפה כף רגלך לא תדרוך לעולם?
אני דווקא מחבב יציאה תכופה מאזורי נוחות אז סביר להניח שלא אפסול דריכה גם באזורים אסורים. לחנויות ספרים ישנות אני מגיע, לרשתות כמעט שלא – אבל זה מכיוון שהספרים נוחתים על שולחני מדי יום. אני לא ניחן באומץ עיתונאי של כתבי מלחמה ושטח אז כנראה שיש מדינות שלעולם לא אגיע אליהן.
עם איזו דמות היסטורית היית רוצה לצאת לארוחת ספר?
לפני שנים הייתי בקפה ברוינרהוף בווינה – מקום עם אווירה ומלצרים חנוטים בפפיון – היכן שהסופר האוסטרי האהוב עליי מאוד, תומס ברנהרד, ישב מדי בוקר. תהיתי ביני לבין עצמי שהיה נחמד לפגוש את ברנהרד שם לאספרסו וסודה. אבל אז חזרתי לפרופורציה והנחתי שהוא היה מעדיף להישאר בגפו, ספון בעיתון הבוקר, בז לכל מי שמייצג את העולם שבחוץ.
איזה כישרון היית רוצה שיהיה לך?
נגינה או שירה. קונצרט או מופע רוק עוצמתי מצליח לזקק בעיניי חוויה רוחנית עמוקה, כזו שספר או סרט מצליחים לספק רק אם טובים באמת, וגם זה אחרי דרך ארוכה, פתלתלה וסבוכה יותר.
מה היה הבינג’ האחרון שלך?
“בית הנייר” הספרדי ( La Casa De Papel) – סדרה שהיא בידור ויזואלי יותר מאשר סיפור עם משמעות כבירה, למרות היומרות החברתיות. עכשיו אני צופה לאיטי ב”מניאק” של קארי פוקונגה (שכתב פטריק סומרוויל), ולמרות החדשנות והחופש הנרטיבי שלה אני בעיקר מתפעל מהמשחק המדויק של ג’ונה היל, שמאז “מאניבול” אני תמיד בעדו.
מה היתה הפאשלה המקצועית הגדולה ביותר שלך?
התת-מודע המקצועי נוטה להדחיק פאשלות, אבל הן קורות כל הזמן: מטעויות הגהה מעצבנות ועד אזכור שם לא נכון של ספר. הפחד מטעות בעיתונות, בעיקר בפרינט, הוא כביר, ואני מכיר לא מעט עורכים שמתקשים להירדם בגלל “טעויות רפאים” שהם משוכנעים שלא שמו לב אליהן. למרבה הצער החרדה הזו מסתיימת רק כשהם רואים את העיתון למחרת בבוקר.
האם יש זמר ישראלי (מהשנים האחרונות) שהיית רוצה לפרגן לו?
אני אקלקטי ומפרגן בקלות: אביתר בנאי, עמיר לב, דניאלה ספקטור, יובל מנדלסון שמצחיק אותי מאוד. אלה רק מהעשור האחרון. כמובן שהם נחים על כתפי ענקים של יוצרים ישראלים ותיקים יותר.
שיימינג ספרותי או ביוגרפיה חתרנית?
האם יש ספר ישראלי מהשנים האחרונות להמליץ עליו?
ממליץ לעקוב אחרי כל טקסט של נתן וסרמן, שהוא פרופסור לאשורולוגיה אבל גם, בעיניי, אחד הכותבים המקוריים והעוצמתיים שפועלים בישראל. בעיקרון, הוא משורר, וכדאי ללכוד כל שיר שלו שיוצא לעולם. אבל גם ספר הפרוזה שלו “שחור וכוכב”, העוסק במשוררת אלזה לסקר-שילר (שראה אור בסדרת “טנדו” בהוצאת כרמל בעריכת ליאת קפלן ושרון אס) הוא יצירה מעניינת, מסקרנת ומסוקרנת, ששונה מהנוף שהורגלנו אליו.
