הספר צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה שלו  לרגל מאת הרוקי מורקמי.  הוא לא פסגת היצירה של הרוקי מורקמי, ועדיין מדובר ברומן מצוין. גם הפעם המרקחה שמוכחיחה את עצמה עוברת בין איזורים נידחים של יפן, אומנות, מוזיקה, ובדיון שנשאר תמוה וסתום כפי שהתחיל. ייחודי כמו גלזורה על עבודת קרמיקה ייחודית.

הרומן של הרוקי מורקמי, ‘צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה שלו לרגל’, מתחיל בשנות התשעים בעיר הולדתו נגויה , צוקורו הצעיר  חובב תחנות רכבת. בתיכון צוקורו מתחבר עם שני הנערים ושתי הבנות שהיו ארבעת חבריו הטובים, כולם היו צבע כחלק משמות המשפחה שלהם, והותירו אותו “חסר הצבע” .

יום אחד בשנת 1995, במהלך שנתו השנייה בקולג ‘, חבריו ניתקו בבת אחת את כל מערכות היחסים עמו. נידוי קפקאי שלא הוסבר מעולם. הדבר מותיר אותו חבל ואשם  “כאדם ריק, חסר צבע וזהות”. או במילים אחרות. אלמנט צפוי ומרתק, מבית מדרשו של הרוקי מורקמי.

הבזק  לעתיד, בטוקיו של 2011 , המהנדס טזאקי בן ה -36 עובד בחברת רכבת ובונה תחנות. חברתו החדשה שרה מדרבנת אותו לחפש את חבריו לשעבר כדי לתקן את מערכות היחסים ולברר מדוע דחו אותו. צוקורו יוצא אל מסע אחר אמת ועלייה לרגל לאושר.

למרות הכל וישנו עדיין רגע אחד מעניין יותר מכל שנותר לי מהספר, הוא בתירגום העברי שלא מותיר ספק לבלבול בין ‘פינית’ ל-‘יפנית’ או בין  אדם ‘פיני’ לאדם ‘יפני’. הדמיון הסמנטי גדול בעברית יותר מכל שפה אחרת, כך שהקריאה בעברית יצרה מעין נדבך חדש.

כטייל מנוסה, וכמתבודד מנוסה עוד יותר, מעולם לא חשבתי על נסיעות לבד לחו”ל כפי שהרומן הציג בפניי. חוויה של בדידות וזרות כפולה, מובנת מאליה, ועם זאת מעוררת תמיהה.

ישנה אולי סיבה אחרת שהצליחה לתפוס אותי ברומן הזה, והיא נעוצה בכך שכאדם בוגר נעלמו וחזרו מהאוב חברים רבים שפעם היו כל עולמי והקשר איתם הפסיק או נוצק מחדש. אנשים שגדעו קשרים של שנים ואנשים שאני נפרדתי מהם מבלי שנושחח בינינו שיחת פרידה.

יש משהו בתור הבדידות האורבנית, המאוחרת, המתמהווה ומתפרקת.

צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו , הרוקי מורקמי, יצא לאור ע”י הוצאת כתר בשיתוף כנרת, בשנת 2015, מכיל 290 עמודים, תירגום: עינת קופר.