עוני הוא עניין הפכפך מאד. אפשר להכניס ולהוציא אנשים מטבלאות של סטטיסטיקה בקלות. אפשר לדבר על ‘דוח העוני’, ועדיין נדמה כי כל תפישת העוני השתנתה בשנים האחרונות.

אוליבר טוויסט עם לכלוך של פחם על הלחיים. זו התמונה שעולה לי לראש כשאני חושב על המושג ‘עני’. תפישת העוני היא עניין שהשתנה מן הקצה אל הקצה במילניום הנוכחי. כיום עוני מאופיין יותר בהשמנה מאשר ברזון קיצוני. עוני יכול לתאר משפחה ברוכת ילדים המתקיימת מקצבה ועדיין לכל ילד יש אייפד או אופניים חשמליים. 

מצד שני מושגים אחרים שנחשבו כסמלי עוני נודדים לאנשים מבוססים יותר. כך למשל סלון ישן מלפני חמישים שנה יכול להיתפש כווינטאג’ ולאפיין דווקא סלון של מליונרים, מכוניות אספנות הן דוגמה נוספת.

דוגמה פחות אקצנטרית ניתן למצוא אצל אינספור מכרים שלי, עובדי הייטק או בעלי מקצועות חופשיים שגרים בדירות טחובות, קטנות, עם קומת גלריה במרכז רמת גן.

העוני של היום יכול לאפיין גם מובטלים שטס לנופשון בטורקיה, העוני של היום מאפיין אדם שאין לו כסף ולכן הוא קונה מנת שווארה  לארוחת צהריים, כשבמסעדה ממול אדם לבוש חליפה מזמין קדרת שעועית ואורז עם ארטישוק ב-60 ₪. 

הניסיון למקם או להתמקם על סקאלה של ‘עוני’ הוא ניסיון בעייתי מאד, כי כבר לא מדובר בסולם אלא בספירלה, והעניין משנה את נקודת המבט כשעוסקים בדור ה-Y.

‘אין לי כסף; כרגע‘ הפך להיות מעין משפט שמתאר את דור ה-Y בכללותו. אין שום קשר בין מה שאדם מרוויח, מה שהוא שומר בבנק ומה שהוא יכול להרשות לעצמו. ענייני כסף ותשלומים כל כך נזילים, כך שתקופת אבטלה יכולה להתפרש על פני בתי קפה ומנגד חמישה חודשים של עבודה רציפה במשרה מלאה עלולים להיות מלווים בקופסאות אוכל מהבית ונעליים עם חורים. 

כשמדובר באוכלוסיה שמחליפה עבודות ומקומות מגורים, ואנשים ששופכים כספים על עסקים מתחילים או לימודים- נוצר מצב לפיו כל עולם המושגים של רווחה וצמצום משתנה ללא היכר. זו כנראה אחת הסיבות להסתייגות של צעירים רבים ממקצועות כמו סיעוד או הוראה, תחומים בהם השכר החודשי יהיה נמוך בהכרח, וכמעט בלתי אפשר לעבור מהמגזר הציבורי המצומצם לפרטי, המנוכר והמניב.