רבות נכתב על משבר הרוח. אבל המשבר הזה הוא כנראה המשבר העמוק ביותר שיכל לפקוד את החיים המקצועיים העתידיים שלי. לא. אני לא רואה את עצמי פרופסור לספרות בפוטנציה, אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות לו ניתנה לי ההזדמנות. פעם הדבר נראה לי כמו קריירה צדדית שתוכל לתחזק את חיי התאטרון העתיידים שלי שלא פותחו דיים וכעת הם במצב של צמח- לא מת, לא חי, מונשם מכוח האינרציה של חלומות ילדות רחוקים. לעניינו- כן, ספרות משכה אותי ועניינה אותי תמיד. כבר בכיתה ד’ התעניינתי בספרים של גלילה-רון-פדר- ‘מסטול’ ו-‘רק לא בחגורה’. אולי לא בגלל הערך הספרותי הגבוה אלא בגלל הנושאים יוצאיי הדופן העומדים למולי ואני יכול לפקוד אותם בסתר. לעיין בהם במחשכים הרחק מעיניהם של המבוגרים שרוצים לשמור על התמימות הילדית שלי אבל מהצד השני רוצה שאני ‘אתבגר כבר’. יכול להיות שבמשך הזמן הספרות היתה בשבילי פתח לגילוי עולמות חדשים, רעיונות ותפישות של הלכי רוח. המילה האחרונה- ‘רוח’ כנראה ליוותה אותי מאז ומתמיד, המעיין המתגבר של החקר והסקרנות. אולי יום אחד אשכיל לפתח את הענף הרב תחומי שבו אנשים שמתמחים בעיונים רוחביים יוכלו לממש את תאוותיהם. כעת, לאחר תואר ראשון במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה אני יכול להניח בוודאות רבה שהדבר כנראה יהיה סזיפי עד בלתי אפשרי במציאות האקדמית של היום. התואר הראשון במדעי הרוח והחברה שאותו למדתי במקביל ללימודי תאטרון, הקנה לי הבנה עמוקה מאד על האופן שבו מערכת ההשכלה הגבוהה עובדת: כיום הדגש הוא על הבסיס. בלימודי בלשנות לא לומדים שפות, בלימודי ספרות לא לומדים סיפורים (זה קרה לי בקורס ‘הפואטיקה של הספרות’ שבה שברי ציטוטים הספיקו כדי להנחיל לי תורות מתמטיות שלמות אודות מבנים של הגשת סיפר).
מעטים היו הקורסים שהעניקו לי ראיה רחבה על נושא מסויים באופן שגרם לי להבין פרנציפ של כלשהו. הקורסים שלקחתי התחלקו לשלושה חלקים:
א. קורסים בהם למדתי הגדרות של נושא מסויים: בקורס בלשנות שיננתי את המילון המקוצר לבלשן המתחיל, בקורס התאטרון למדתי את רשימת מרכבי התאטרון ברמה של תוכניה. קורס באנתרופולוגיה נראה כמו רשימת הערכים בויקיפדיה ברמת הקצרמר.
ב. קורסים בהם לומדים מחקרים: קורס על ילדים וטלוויזיה הכי עשרות מחקרים משמימים המצביעים על כך שטלוויזיה זה רע. קורס על נשים ומגדר הכיל כמובן רשימת מחקרים על כך שנשים יכלו להפוך את העולם למקום יותר טוב.
ג. קורסים בהם לומדים את דעתו של מי שכתב את ספר הקורס: כך קרה שקורס על עדתיות וקולנוע כלל את מכלול השקפת עולמו של מחבר הקורס, וקורס אחר על ספרות והתבגרות התבסס על סיפורים ותרגומים של מי שכתבה את ספר הלימוד.
ד. קורסים רוחביים. באופן הרע השל הרוחביות: קורס בנושא אפריקה וקורס בנושא סין עסקו כל אחד מהם ברשימת שושלות, ובמלך X שחיזק את הצבא והעביר את הבירה דרומה למלך Y שהעביר את הבירה מערבה וחיזק את הקשרים עם העמים מסביב לעומת המלך Z שבכלל העביר את הבירה לאיזור השפלה וגם חיזק את הצבע וגם פיתח קשרי חוץ. פרקי היסטוריה העוסקים בשמות ותאריכים. הקורס היחיד כנראה שנתן לי פרפסקטיבה והבנה עמוקה של נושא כלשהו היה הקורס בנושא ג’נוסייד מאת יאיר אורון שהעביר אותי חוויה אישית מרתקת. הלימודים היו לי לערך מוסף, והחומרים היו מרתקים מאד. יש מי שיאמרו שהלימודים שלי היו שטחיים ולא כללו העמקה “רצינית” בתחומי הלימוד שלי. על כך אוכל לומר שהאוניברסיטה הפתוחה מכילה קורסים ‘מתקדמים’ לתלמידים אשר עברו קורסי בסיס. לצערי קורסים ברמה מתקדמת לא הביאו אותי לכדי תובנות חדשות.
בניסיון הבא שלי להתחקות אחרי רעיונות חדשים ומגוונים פניתי לקריאת עבודות דוקטורט בנושאים שעניינו אותי- ספרות, תאטרון ולימודי תרבות. בשלב זה החששות שלי אושרו בבת אחת: העבודות המתקדמות כל כך בנויות על דייקנות חולנית של מובאות וציטוטים, הגדרות ותאוריות ספרותיות או תרבויות שבלעו כל כברת חקר והתעניינות. בעולם הזה בארת’ הוא הארי קרישנה ופרויד הוא אטלס הנושא את העולם על כתפיו. הסברים פתלתלים על ה-‘סוביקט המאתגר את המרחב המגדרי’ מעטרים עבודות הקשורות בהיסטוריה אשר מסבירות באופן מובהק כיצד ניתן לקבוע ששיקספיר היה אישה ואוסקר ווילד לא היה הומו. בסופו של דבר הבנתי שכפי שמנהלי חברות טבק מתים מעישון, ממציא הסגוואי מת כשנסע על סגוואי כך גם קברניטי מדעי הרוח כרתו בעצם את הענף עליהם הם יושבים. הנסיונות להפריח כל תאוריה קודמת על מנת להיתפש כ’חדשניים’ הביאה לכדי כך שמותה של האמת, וחירות הפרשנות לא השיארו מקום לטענות נוספות. מן הצד השני מקומם המקודש של מניחי אבני הבסיס- לכט, חומסקי, לווינס, דרידה ולקאן והצורך הכפייתי להעלות על נס את הרעיונות שבהם לכאורה עיצבו עת עולמינו הביאו אותי לכדי הפיכת מדעי הרוח לרשימת המכולת שממנה אני כל כך סולד.
