האם אני יכול להיות צודק גם כשאני הכי טועה בעולם?. כן, ככה זה כשאתה פולניה בעור של היפסטר מגלומן.
בטיול הגדול לדרום אמריקה (בשלהי שנות העשרים שלי), הרגשתי מעין תחושת החמצה קלה ומשונה בשלבים הראשונים. כבר ביקרתי בחצי מהמזרח בגיחות קצרות לפני כן, ידעתי כי דרום אמריקה תהיה שונה. למזרח יש טעם שונה וטקסטורה שונה מכל מה שהכרתי לפני כן. דרום אמריקה, ברובה, אירופאית. הן מבחינת השפה, הדת והמנהגים. היעדים הראשונים שלי ביבשת היו כיפיים וסבירים, עד שהגיעה נקודת השבירה שבעקבותיה המסקנה שהייתי חייב להסיק.
הטיול שהתחיל חודשיים אחרי שנחתתי בדרום אמריקה-
היעד הראשון שלי בדרום אמריקה היה בעיר סאו פאולו בברזיל, הוזמנתי ללון אצל ידידה מעולם האירוויזיון. קומונה של סטונדטים תפרנים בבית פרטי בשכונה צדדית שאפשר ללכת בה בביטחון בלילה. לאחר שבוע במחיצתם, הגעתי לריו דה ז’נריו, ישנתי בקאוצ’סרפינג רחוק מהאיזור התיירותי ליד התחנה המרכזית. לא ביקרתי בקופקבנה, לא ישבתי על החוף ושתיתי אגוזי קוקוס, לא שיחקתי כדורגל ולא רקדתי קפוארה, אלא ביקרתי בעיר ריו דה ז’נירו עצמה עם המארחים שלי, ועדיין היתה לי תחושה שלא לשם כך התכנסנו.
גם מפלי האיגואסו לא שיפרו את רף האטרקציות שלי. בתחילת הטיול היתי מאד נמרץ, השתדלתי למצות ולהנות, הכרתי אנשים בדרך, והגעתי אפילו למונטווידאו בירת אורוגוואי שנראית כמו נהריה עם סטייל. בבואנוס איירס v,tvc,h בעיר שנראתה כמו הכלאה בין כל הערים שביקרתי בהן באירופה. החברה היתה מהנה, האוכל היה טעים, ועדיין משהו היה חסר.
משבר הגיע אחרי חודש. זה היה בצ’ילה. באמצע החורף הטורדני של דרום אמריקה, כמעט התפתתי ללכת לעשות סקי. במקום זאת ניסיתי למצוא קצת משמעות בנוף הצ’ילאני החדש. העיר סנטיאגו, בירת צ’ילה ממקומת באיזור גיאוגרפי שגורם לשמים מעליה להיות כל הזמן אפורים. מצאתי סוכנות קטנה שהציעה נסיעות מעניינות לצפון המדינה עם ביקורים מעניינים במבואות מדבר המלח, בית קברות לרכבות, רכבלים, ושאר נופים מעניינים.
התפתתי להסתקרן מצ’ילה, וכאן הגיע רגע השבר!.
הלכתי לכספומט להוציא כסף עבור חברת הנסיעות, ולאחר שחזרתי התברר כי הטיול נמכר לזוג אחר בטענה ש- ‘יותר קל למכור לזוג מאשר לאדם אחד’.
לא מצאתי סיור חלופי במחיר הגיוני והחלטתי להמשיך צפונה בכוחות עצמי. לאחר לילה ארוך של נסיעה מתישה הגעתי ליעד הראשון שלי לה-סרנה. העיר המשעממת ביותר בתולדות התיירות העולמית (קצת לפני ברטיסלבה). ניסיתי להנות בכוח, ולא הצלחתי. נרשמתי לסיורים יומיים לכרמים ולבית שבו גדלה גבריאלה מיסטרל המשוררת הצ’יליאנית זוכת פרס הנובל. זה היה איום, יותר גרוע מטיול של ועד עובדי מפעלי פוספטים לבנגלדש.
היין הדוחה שהם הכינו מצימוקים הרגיש לי כמו מיץ שסוחטים מהתחתית של פח הזבל. רציתי הביתה. המדריך הביא לי סנדוויץ’ טונה בתור מנה טבעונית ואני איבדתי את העשתונות. הוא שאל אותי מה אני רוצה במקום הסנדוויץ’ עם הפגר של הדג ואני השבתי לו- ‘אני רוצה שהטיול יתחיל כבר’.
פתאום כל ההתחכחשויות התנדפו ממני. הבנתי שאני כבר חודשיים חווה טיול נחמד, פוגש באנשים חדשים אבל לא בתרבויות זרות. רציתי שמשהו יוצא דופן יקרה והוא אכן קרה.
שלום לך בוליביה
שבוע לאחר מכן התייסרתי ממכאבי בטן, מחלת הגבהים אכלה לי את המוח, העור שלי נעשה סדוק כאילו עשיתי פילינג עם נייר זכוכית, והייתי מאושר.
מה אדם צריך יותר מאשר צ’ולות בוליבאניות עם כובעי צ’ארלי צ’פלין, מוכרות פגרים של הפלות של אלפקות בשוק המכשפות. מה טייל כמוני צריך יותר מאשר שכשוך בנהר שורץ תנינים או חציית כביש שורץ נהגים שיכורים?
מעבר לציניות המובנת מאליה שלי, אני חייב להדגיש כי הטיול שלי באמת התחיל בבוליביה ונמשך לפרקים עד אמצע קולומביה והתחדש במבואות ניקרואגווה וגווטאמלה. הבנתי מה עניין אותי במושג ‘לטייל’, והכוונה היתה לעולמות שונים. הבנתי מה משך אותי לטיול מלכתחילה ומה היא חסר לי. המקומות שבהם מכניסים לאלפקה לחדר כדי להתחמם ובמרפסת תולים בגדים ובשר לייבוש.
למרות שהחלק של הרי האנדים היה החלק החולה ביותר שלי בטיול, זה עדיין היה המקום שאליו תמיד ארצה לחזור!.
